Click here for the English version:
ניתן להוריד את הקונטרס כולו כקובץ כאן:
על המחבר:
משה קלוזנר גדל בניו ג’רזי. הוא למד בישיבת מיר ירושלים, ועכשיו גר ברמת בית שמש. בתקופה האחרונה, משה התנדב והתגייס לצה”ל במסגרת גיוס חרדים כדי להגן על משפחתו, קהילתו, ובני עמו.
אנחנו נמצאים בנקודה קריטית בהיסטוריה שלנו. בעוד אנו מותקפים בשבעה חזיתות לאחר התקפת החמאס חסרת התקדים ב-7 באוקטובר, רבים בעולם התורה שואלים: “איך אני יכול לשרת את עם ישראל בצורה הטובה ביותר כרגע? מה התורה וחכמינו רוצים מאיתנו בשלב הזה? האם כל אחד צריך להתגייס לצבא או להרבות בלימוד תורה? האם תלמידי חכמים צריכים להתגייס? האם זה אסור לפי הלכה להתגייס לצבא?”
שיחה זו בין רבי לתלמיד, תעסוק בנושאים אלו באופן מעמיק.
חלק א’: בעניין ביטול תורה בזמן מלחמה
חלק ב’: בעניין תורה מגנא ומצלא
חלק ג’: בעניין השתדלות
חלק ד’: בעניין מי חייב ללחום
חלק ה’: בעניין ביטחון בה’ וכוחי ועוצם ידי
חלק ו: ערכים
חלק ז: נספח
חלק א’: בעניין ביטול תורה בזמן מלחמה
א. בעניין “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית רבה סה כ)
התלמיד: שלום כבוד הרב, האם יש להתגייס לצבא ולשאת בנטל? או שהעזרה האמיתית היא לימוד התורה הקדושה ובכך אני מסייע יותר?
הרב: מה דעתך?
התלמיד: אני זוכר שבישיבה היה פעם דרשן שדרש כך: “וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית כז, כב) בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידיים ידי עשו שולטות בכם.
אבל קשה! שהרי כתוב לכאורה בדיוק ההפך, כשהקול קול יעקב אז “והידיים ידי עשו”, משמע שאז כן שולטות בנו ידי עשו. ותירץ כמה תירוצים יפים:
א. דרך רמז אפשר לומר כמו שכתוב בברכות לה: “מי שלומד תורה מלאכתן נעשית על ידי אחרים”. הכוונה שכשהקול קול יעקב, שהם לומדים, אז הידיים, היינו המלאכה, נעשית בידי עשו, וממילא לא שולטות בנו (דגל מחנה אפרים, פרשת תולדות סימן יז).
ב. כתוב “קֹל” בכתיב חסר, כלומר כאשר הקול “קל”, שנעשה רפיון וחולשה בקול התורה של יעקב, אזי שולטות ידי עשו. אבל “שהקול קול” ללא חולשה והקלה, אין ידי עשו שולטות (הגאון מוילנא, הובא בספר מעינה של תורה עמ’ 117).
ג. יצחק אמר זאת בתימהון, “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו?”, לא יכול להיות ששני הדברים הם יחד! אלא אם הקול קול יעקב, לא ייתכן שהידיים ידי עשו (אבני אזל, הובא בספר מעינה של תורה עמ’ 117).
הרב: למעשה כל זה נחמד לדרשות אבל תמיד צריך ללכת למקור הדברים, והמקור של המדרש הוא: “אמר רבי אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו. אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידיים ידי עשו, ואם לאו, הידיים ידי עשו, אתם יכולים להם” (בראשית רבה סה, כ).
כשמדייקים בדברי המדרש, רואים שהידיים הן רק של יעקב, וכך פירושו של המדרש: בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידיים (של יעקב נחשבו כ) ידי עשו. כלומר, הידיים של יעקב אינן דומות ונחשבות כידיים של עשו. אבל בזמן שאין קולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, והידיים של יעקב נחלשו באופן רוחני, אז הידיים שלנו נחשבו כידיים של עשו. וזה מדויק, שמדברים על משהו רוחני, משום שהלשון של המדרש היא: “תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו”, ולא אמרו: “תאמר שאנו יכולים להשתלט באומה זו”.
וגם לפי הפירושים שאינם מסבירים את המדרש בדרך זו, צריכים לחלק בין תינוקת של בית רבן לשאר בני אדם (וכמו שנראה להלן, שלא מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש, שבת קיט). וחשוב מכול יש לציין שהמדרש הזה אינו מדובר כשאנחנו כבר עומדים באמצע מלחמה.
ב. בעניין “ אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ “ (ויקרא כו: ג-ו)
התלמיד: אבל זה לא רק מדרש! כך כתוב מפורש בתורה, שאם אנו עמלים בתורה יהיה שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם, וכך נאמר בפרשת בחקתי: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם“ (ויקרא כו, ג-ו).
ופירש רש”י שם: “אם בחקתי תלכו – יָכוֹל זֶה קִיּוּם הַמִּצְווֹת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִיתֶם אֹתָם הֲרֵי קִיּוּם הַמִּצְווֹת אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ? שֶׁתִּהְיוּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה (ספרא): ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמֹר וּלְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ‘וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם (דברים ה, א)”.
הרב: בדיוק ההפך! מפורש בפסוקים וברש”י שהזכרת שלימוד תורה אינו מספיק כדי לקבל את הברכה שבפסוק: “ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם”. אלא צריכים גם לקיים את המצוות, “ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם“. זה חייב להיות יחד! וכדברי רש”י: “על מנת לשמור ולקיים”. אם אנחנו רק עמלים ולומדים ולא מקיימים את המצוות, הברכה “ונתתי שלום בארץ” לא תחול, ובכלל המצוות נכללת מלחמת מצווה, והציווי “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט, טז).
הרעיון הזה גם מבואר בגמרא (יבמות קט, ב). הגמרא מפרש את דברי רבי יוסי כך: “כל האומר אין לו אלא תורה” - כלומר, שהוא עוסק בלימוד תורה אך אינו מקיים את התורה – “אפילו תורה אין לו”. הגמרא מבארת שכוונתו היא שאינו מקבל שכר אפילו על לימוד תורתו.
וממשיכה הגמרא ושואלת: “מאי טעמא (מה טעם הדבר)? אמר רב פפא: דכתיב: ‘ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם’ (הפסוק השלם שם הוא: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאׇזְנֵיכֶם הַיּוֹם, וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם [דברים ה, א]). כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲשִׂיָּה יֶשְׁנוֹ בִּלְמִידָה, כֹּל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲשִׂיָּה אֵינוֹ בִּלְמִידָה”.
הפסוק מלמד שכל העוסק בקיום המצוות – זוכה גם לשכר על עיסוקו בתורה, ואילו מי שאינו עוסק בקיום המצוות – אינו זוכה לשכר על לימוד התורה.
לימוד התורה של מי שמבקש לעסוק בלימוד בלבד, בלא קיום המצוות, אינו נחשב אף לקיום מצוות לימוד התורה. ולכן, ההימנעות מקיום החובה להילחם באויבינו בטענה שלימוד התורה חשוב יותר היא הסיבה שאין זוכים לקבל שכר על לימוד התורה.
ג. בעניין “אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי” (נדרים לב)
התלמיד: אבל בלי התורה אין קיום לעולם, כמו שכתוב “כֹּה אָמַר ה’ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי” (ירמיהו לג, כה), ואמרו בגמרא: “דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: גְּדוֹלָה תּוֹרָה, שֶׁאִילְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי וְגוֹ׳״. (נדרים לב), כלומר העולם אינו יכול להתקיים ללא לימוד תורה!
הרב: אני מסכים שיש ערך גדול ללימוד תורה, אבל היו דורות שהיו מעט מאוד לומדי תורה, ובכל זאת העולם התקיים. כיום יש כמויות עצומות של לומדי תורה בכל רחבי העולם, וגם אם כל הבחורים בארץ יתגייסו, עדיין יישארו המוני אברכים, ילדים ומבוגרים שלומדים תורה יומם ולילה, ואף הבחורים שהולכים לצבא יכולים לשבת וללמוד בזמנים החופשיים שלה. ואולי יש לדייק בדברי הגמרא, שלא כתוב “שאילמלא לימוד התורה, לא נתקיימו שמים וארץ”, אלא אמרו: “שאילמלא תורה, לא נתקיימו שמים וארץ”. כלומר העולם מתקיים בגלל הברית שכרתנו עם ה’, הכוללת גם לימוד וגם קיום התורה על ידי מצוותיה.
ד. בענין “לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן” (שבת קיט)
התלמיד: אבל יש סכנה אם נבטל את הלומדים, כמו שאמרו בגמרא: “אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘שְׁפוֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ’ וְגוֹ׳. מַה טַּעַם ‘שְׁפוֹךְ’ — מִשּׁוּם דְּ’עוֹלָל בַּחוּץ’” (דהיינו שהם שלא היו בלימודים) (שבת קיט, ב).
הרב: כפי שכתבתי, יש ב”ה הרבה לימוד תורה בכל שכבות הגיל ובכל קצוות הארץ והעולם, כפי שלא היה באף דור! אפילו אם יגייסו את כל בחורי הישיבות בארץ, לא ייפסק לימוד התורה. ועוד, הגמרא שהזכרת מדברת על תינוקות של בית רבן ולא על מבוגרים! שהרי, כמו שמפורש בגמרא שם, לא מבטלים את לימודים של תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש.
ה. בעניין עונש של אסא המלך שעשה אנגריא לתלמידי חכמים (סוטה י)
התלמיד: אבל הרב לימד אותנו שכשמבטלים תורה מקבלים על כך עונש חמור, כפי הגמרא בסוטה (י, א) אמרה: “וְיֶתֶר כָּל דִּבְרֵי אָסָא וְכָל גְּבוּרָתוֹ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה הֲלֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת רַגְלָיו.” (מלכים א טו, כג), אסא היה מלך יהודה ואמרו שנענש, שחלה את רגליו, (מלכים א טו, כג) מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, כאמור (שם, כב), והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה”. ופירשו ‘אין נקי’ שקרא לעבודה זו גם את תלמידי החכמים, שנצרכה כדי לחזק את ערי ארצו במלחמתו עם בעשא.
הרב: אמת! תלמידי חכמים זה קודש קודשים ויש להיזהר שלא לבטלם. אך יש הבדל עצום בין לחייב תלמידי חכמים לבנות בניינים, כפי שחייב אסא, ולבין להילחם במלחמת מצווה של הצלת כלל ישראל.
ו. בעניין עונש של אברהם אבינו שעשה אנגריא לתלמידי חכמים (נדרים לב)
התלמיד: אז למה כתוב שאברהם אבינו נענש “מפני שעשה אנגריא לתלמידי חכמים” (נדרים לב, א), ופירש שם הר”ן: “שהוליכן למלחמה.”?
הרב: קושיה יפה! אך המהר”ל (גבורת השם, פרק ט, עמ’ 55) הסביר שאברהם החליט להילחם דרך נס עם 318 אנשים מול 4 מלכים, ולכן אם סומכים על נס, אפשר לא לערב אותם, שהם לא מלומדי מלחמה. ואם לא רוצים לסמוך על הנס, כדאי להביא מלומדי מלחמה. אבל זה לא אומר שכשיש מדינה, אין צורך להתגייס ולהיות גם תלמידי חכמים וגם מלומדי מלחמה. בימי אברהם אבינו לא היה עם או מדינה. היום צריכים להיות מלומדי מלחמה כדי לשמור על עצמנו.
עוד יש לומר שאברהם ביטל תלמידי חכמים עבור אדם בודד – לוט אחיינו, ולכן הייתה תביעה עליו, אך עבור הגנת והצלת עם שלם פשוט שמותר!
מעניין לציין את מה שכתב בספר הערוך, ערך “אנגריא”, שם הסביר שאם יש מצב שבו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים, קל וחומר שתלמידי חכמים יוצאים, וזו לשונו: “... מאי ‘אין נקי’ אמר רב יהודה אמר רב אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, פירושו, וכל שכן תלמידי חכמים“.
וכך יש להבין את הסיפור של לקיחת הארון הקודש בידי הפלשתים, המובא בספר שמואל א פרק ד. בני ישראל יצאו להילחם נגד הפלשתים והפסידו כארבעת אלפים איש. בני ישראל החליטו לצאת שוב למלחמה נגד הפלשתים, אבל הפעם כשארון הקודש בידם. והפסידו שוב, והפלישתים הרגו 30,000 איש, כולל שני בני עלי, ושבו את הארון הקודש.
למה הם נענשו על הבאת הארון לשדה הקרב?
המלבי”ם שם מסביר שבני ישראל “חשבו באשר בהכרח יציל את ארון עוזו, וישמרהו מיד פלשתים, ועל ידי זה ינצלו וישמרו גם הם. וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו“.
אי אפשר לקחת את הארון הקודש, או במקרה של אברהם אבינו אנשים שאינם מלומדי מלחמה, ולקוות שה’ יציל אותנו בדרך נס בגלל הזכויות או הקדושה שבהם. ובזמננו, אסור להשתמש גם בתורה וגם בלומדי תורה כסוג של “סגולה”, בניסיון להגן עלינו מפני סכנות גשמיות.
ז. בעניין “וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁלָּן בְּעוּמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה (מגילה ג)
התלמיד: ואיך נסביר את הגמרא במגילה, הכותבת שיהושע קיבל תוכחה ממלאך ה’ כי הוא לא למד תורה לפני המלחמה נגד העי? כתוב שם: ״וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ [וְגוֹ׳] וַיִּשְׁתָּחוּ לְאַפָּיו’. אָמַר (המלאך) לוֹ (ליהושע): אֶמֶשׁ בִּטּלְתֶּם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְעַכְשָׁיו בִּטַּלְתֶּם תַּלְמוּד תּוֹרָה. אָמַר (יהושע) לו (למלאך)ֹ: עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ? אָמַר (המלאך) לו (ליהושע)ֹ: עַתָּה בָאתִי (כלומר בגלל ביטול תלמוד תורה). מִיָּד: וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁלָּן בְּעוּמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה. וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין, שֶׁנֶּאֱמַר: עַתָּה בָאתִי!” (מגילה ג, א).
הרי שתלמוד תורה חשוב יותר מלחימה, ומי שלומד אינו חייב להילחם!
הרב: לפי הגמרא הם אכן הלכו למלחמה, וכל התביעה הייתה רק על הזמן שבו הם לא נלחמו, מדוע לא למדו בזמן זה! אך אי אפשר ללמוד מכאן שלא צריכים להילחם.
נוסף לזה, המלאך דיבר רק ליהושע ולא לכל בני ישראל שלחמו נגד העי, ורק הוא נכנס לעמק של הלכה, ולא כל העם. מדוע? משום שיהושע קיבל את המסורה ממשה רבנו, והיה לו תפקיד, והוא למסור את המסורה שהוא קיבל לדור הבא (עיין משנה אבות א, א). ולכן הגמרא משתמשת במילים “אמש ביטלתם תלמוד תורה“, ולא אמרה: “אמש ביטלתם לימוד תורה“, משום שהמשמעות של “תלמוד תורה” היא גם ללמד תורה לאחרים.
ומעניין שהרד”ק סובר שהגמרא היא רק דרך דרוש ולא קרה כך בפועל, וכך כתב: “שאם המלאך בא להוכיח אותם על ביטול תורה בשעת מלחמה קשה, שהרי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה! ועוד כי הפסוק ‘וילן יהושע’ הוא רחוק מזה הפרשה כי הוא במלחמת העי. ועוד כי כותב הדרש הזה טעה בפסוק ‘וילן’, כי ב’ פסוקים הם, ‘וילן יהושע סופו בתוך העם’, והפסוק האחר ‘וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק’. ויש בו דרש אחר: עתה באתי, עתה באתי, שני פעמים. אני הוא שבאתי בימי משה רבך, שנאמר ‘הנה אנכי שולח מלאך’ וראה אותי ולא רצה שאלך עמו שאמר להקב”ה איני חפץ אלא בך מיד ‘ויפל יהושע אל פניו ארצה’” (רד”ק יהושע ה, יד)
חלק ב’: בעניין תורה מגנא ומצלא
ח. בעניין: “תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא (סוטה כא)
התלמיד: אבל התורה מגינה עלינו ולא הצבא, כמו שהגמרא אומרת: א”ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא. בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא (פירוש: מצוות מגינות ומצילות בזמן עשיית המצווה, ושלא בזמן המצווה, היא מגינה אבל לא מצילה. אבל התורה – בין בזמן שעוסקים בה, ובין בזמן שלא עוסקים בה, מגינה ומצילה) (סוטה כא, א).
הרב: אף שהגמרא הזו מצוטטת בפי כול, והיא אולי אחת הגמרא הכי מפורסמת בעניין הזה, לצערי אנשים הוציאו את הדברים מהקשרם. הרי כבר רש”י כתב במפורש (ד”ה מצוה בעידנא) שהתורה מגינה מייסורים ומצילה מיצר הרע. ולא כמו שההמון מפרש.
וגם לפי שיטת ההמון (שהיא נגד רש”י כאמור), כתוב “תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא”. ואם כן, לכאורה התורה הייתה צריכה להגן והציל גם בזמן שלא עוסקים בה, אתמהה.
ט. בעניין “בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ, יִנָּצֵל הָעוֹלָם” (שיר השירים רבה ב:ב)
התלמיד: נראה מהמדרש שלימוד תורה הוא זה שיציל את העולם והוא חשוב ויעיל יותר מלחימה:
“רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי סִימוֹן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְיָרְדוּ וְנָטְעוּ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשׁוּרָה שֶׁל גְּפָנִים וְשׁוּרָה שֶׁל רִמּוֹנִים וְשׁוּרָה שֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מֶה עָשָׂה, וּמָצָא מָלֵא חוֹחִין וְדַרְדַּרִים, הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, אָמַר הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לְאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לִרְאוֹת מַה שֶּׁעָשָׂה, וּמְצָאוֹ מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר אֱנוֹשׁ נִמְחֶה מִן הַמַּיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל נִמְחֶה מִן הַמַּיִם, דּוֹר הַפְלָגָה, בְּמַיִם, הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, י): ה’ לַמַּבּוּל יָשָׁב, וְרָאָה שׁוֹשַׁנָּה שֶׁל וֶרֶד, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁסִּדְּרוּ יִשְׂרָאֵל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל (שמות כד, ז): נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ, יִנָּצֵל הָעוֹלָם” (שיר השירים רבה ב, ב).
הרב: המדרש מסביר שלפני מתן תורה לא היה טעם או תכלית לעולם לעמוד, אבל אחרי מתן תורה לעולם ניתנה סיבה להמשיך בקיומו. משום שעכשיו יש תורה ועם ישראל, העולם קיבל את התכלית שלו ויכול להמשיך ולהתקיים. אבל אין זה אומר שאם יש טעם מוצדק שבגללו אנשים לא יכולים ללמוד, שהעולם ייהרס בגלל זה. במדרש כאן נאמר “בשביל שושנה זו (כלומר, עם ישראל) יינצל הפרדס (כלומר העולם)”. וזה אותו רעיון, שאחרי מתן תורה, עם ישראל נותן טעם לעולם להתקיים.
י. בעניין “מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁיַּעַמְדוּ בַּמִּלְחָמָה? “שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם”, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה” (מכות י)
התלמיד: וכיצד הרב יסביר את דברי הגמרא במכות (י, א): “אמר רבי יהושע בן לוי: מַאי דִּכְתִיב ‘עֹמְדות הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיךִ יְרוּשָׁלָםִ?’ מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁיַּעַמְדוּ בַּמִּלְחָמָה? “שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָםִ”, שֶׁהָיוּ עוסְקִים בַּתוֹרָה”, הרי משם משמע שהתורה של העוסקים בתורה מגינה עלינו בזמן מלחמה!
הרב: רבי יהושע בן לוי היה באמת יחיד בדורו שסמך על זה, אבל רוב האמוראים חלקו עליו ולא סמכו על לימוד התורה שלהם להציל אפילו את עצמם, וקל וחומר לא להגן על אחרים.
ואפילו רבי יהושע בן לוי הצליח להגן רק על עצמו ולא על אחרים, וכמו שכתוב בגמרא בכתובות (עז, ב): “מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן: הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי (שֶׁל) בַּעֲלֵי רָאתָן (שהם מעבירים מחלות). רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּזִיקֵיהּ (לא היה יושב במקום שנושבת בו רוח מכיוון בעל ראתן). רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאֻהְלֵיהּ (לא היה נכנס באוהלו של בעל ראתן). רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַף לָא הווֹ אָכְלִי מִבֵּיעֵי דְּהָהִיא מְבואָה (לא היו אוכלים ביצים ממבוי שגר בו בעל ראתן). (ואילו) רַבִּי יְהושֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרָך בְּהוּ וְעָסֵיק בַּתוֹרָה (נדבק בהם ועסק בתורה). אָמַר: ‘אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן’. אִם חֵן מַעֲלָה עַל לומְדֶיהָ, אַגּונֵי לָא מַגְּנָא (אינה מגינה עליהם מפני הפורענות)?”.
רואים מכאן שכל האמוראים האחרים, חוץ מרבי יהושע בן לוי, לא סמכו על לימוד התורה שלהם להציל אפילו את עצמם (!) מהמחלה של בעלי ראתן. קל וחומר שלא חשבו שיש ללימוד התורה שלהם כוח להציל אחרים. ולכן בזמן מלחמה, לא יכולים להעז ולומר שלימוד התורה שלנו מציל את העם (ובכל מקרה, אנחנו נוהגים כמו האמוראים שחולקים על רבי יהושע בן לוי, ולכן אנו זהירים להיבדק אצל רופאים ולטפל במחלות).
אך גם בדרשה של רבי יהושע בן לוי, של “שערי ירושלים”, צריכים לדייק, שהרי לא נאמר “לומדי תורה“, אלא “עוסקים בתורה“. והוא מפרט שמדברים על מי שהיו “בשערי ירושלים“. מדוע זה חשוב? אם מדברים על לומדי תורה, זה יכול להיות בכל מקום, לא רק בשערי ירושלים. אלא מדובר על הדיינים שדנו דינים בשערי ירושלים – גדולי הדור, שתפקידם להדריך את העם. וברור שצריכים שהמנהיגים יתפקדו גם בזמן מלחמה. וגם אם נאמר שיש מכאן מקור לעוסקים בתורה שמגינים על החיילים, אלו היו המובחרים שבלומדים, הדיינים, הסנהדרין שישבו בשערי ירושלים, אבל הבחורים הצעירים היו יוצאים לצבא להילחם, בעוד המבוגרים, שלא יכולים להילחם היו עוסקים בתורה.
וכך גם אפשר להבין את התוכחה של דבורה הנביאה המופיעה בשירת דבורה (שופטים ה, טו):
“וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב”.
דבורה הנביאה הוכיחה את שבט דן ושבט ראובן על שלא השתתפו במלחמת ישראל נגד סיסרא, למרות ששבט יששכר, שישבו כל יום ללמד תורה לעם ישראל כן הגיעו למלחמה.
המצודת דוד שם הסביר: “רצה לומר, עם כי השרים ביששכר ישבו בכל עת עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט, וכמו שכתוב (דברי הימים א יב, לג), ‘ומבני יששכר יודעי בינה לעתים’ וגו׳, ולא נסו אם כן מעולם ללכת במלחמה, ויששכר עם כל זה עשה כן כמו ברק, וירד למלחמה כמוהו”.
רואים גם מכאן שלימוד תורה אינו פוטר מלהילחם כשצר בא עליך, והדרישה של דבורה הנביאה מכל השבטים להילחם הייתה מוצדקת.
נוסיף כי יש איסור חמור לפרוש מן הציבור ולסרב להשתתף במלחמת ישראל:
אחרי המעשה המזדעזע של פילגש בגבעה (שופטים פרק כ), שאנשים משבט בנימין אנסו אישה והמיתו אותה, ושאר השבט לא מיחו, כל שאר שבטי ישראל החליטו שיש להילחם נגד שבט בנימין. כל עם ישראל השתתפו במלחמה, חוץ מאנשי יבש גלעד. ומשום שתושבי יבש גלעד לא השתתפו במלחמה, הם היו חייבים מיתה, ועם ישראל הרג את כל תושבי יבש גלעד. מבואר בפסוקים שם, שעם ישראל צדקו בתגובה שלהם נגד אנשי יבש גלעד.
הרי שלמדנו מהמלחמות של סיסרא ושל פילגש בגבעה את הצורך של כל הציבור להשתתף במלחמות ישראל.
יא. בעניין “אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה. ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה” (סנהדרין מט)
התלמיד: בגמרא בסנהדרין (מט, א) נאמר: “אמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה. ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה, דכתיב (שמואל ב ח, טו) ‘וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ. וְיוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה עַל־הַצָּבָא’. מה טעם ‘דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ’? משום ד’יוֹאָב עַל־הַצָּבָא’. ומה טעם ‘יוֹאָב עַל־הַצָּבָא’? משום ד’דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ’”.
רואים משם שיואב הצליח במלחמה רק בגלל לימוד התורה של דוד המלך!
הרב: “מִשְׁפָּט וּצְדָקָה” אין הכוונה כלל ללימוד תורה, אלא לתפקיד של המלך לשפוט את העם על פי התורה. והגמרא מתארת שדוד “עסק” בתורה, ולא שהוא “למד תורה”. כוונת הגמרא היא שיואב הצליח להילחם משום שדוד עשה שלום עם האוכלוסייה בדיני תורה, מכיוון שהוא היה עסוק במשפט. זה התפקיד של מלך,, כמו שכתוב בספר ירמיהו וכמו שהגמרא במסכת סנהדרין (ו, ב) מסבירה את הפסוק: “מִשְׁפָּט וּצְדָקָה”. ולכן כיוון שהיה שלום בתוך עם ישראל, יואב היה יכול להילחם בלי הטרדות.
נאמר בגמרא (סנהדרין ו, ב): “וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח, טו) ‘וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ’. והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע (כלומר פשרה על ידי דיינים)”.
רואים שהביטוי “משפט וצדקה” קשור למשפט בבית דין. כמו כן, ירמיהו אומר שהמלך המשיח ישפוט את עם ישראל, ומשתמש באותן מילים, “משפט וצדקה”: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ”. (ירמיהו כג, ה)
יב. בעניין אגרת של הרב קוק “והצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע”י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה” (אגרות ראי”ה קוק)
התלמיד: אפילו הרב קוק כתב מפורש: “והצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע”י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החיל הלוחמים. ולדוד אמרו החיילים שלא יצא למלחמה ‘כי תהיה לנו מעיר לעזור’, ותרגם יונתן בצלותא (דהיינו: תפילה), וכן פרשו רש”י ורד”ק והמצודות” (אגרות הראי”ה, חלק ג, תתי).
הרב: על פניו הדברים נוקבים, אבל דא עקא שצריכים לדעת באיזה הקשר הם נאמרו, וכך כתב בנו, הרב צבי יהודה קוק: “ראיתי כעת שנתפרסם בחוצות ירושלים קטע מתוך מכתב של אאמו”ר הרב זצ”ל שכאילו הוא מסייע חלילה להשתמטות ממלוא החיוב של העמידה על נפשנו ועל נפש כל קהל ישראל. והנני מחוייב ומודיע בזה, למען אמיתה של תורה, כי המכתב הזה נכתב ממנו בחודש אדר שנת תרע”ז בלונדון להשתדלות לשחרור תלמידי חכמים ממלחמת אנגליה ורוסיה וגרמניה וכו’, שלא היה בה שום ענין לחיוב הצלת נפשות בישראל ובארץ ישראל.
ועל כגון דא אמרו חז”ל (בבא בתרא קל, ב) שאין למדין הלכה מפי מעשה. ועל השימוש בדברי קטע ממכתב קדשו זה, בהעלמת הענין שהוא דן בו, ובהסבת דעת הקהל שכאילו יש לדברים הללו איזה שייכות למצבנו עכשיו, יש להצטער שהוא כמו סילוף מן המין הגרוע והמחפיר ביותר. וכבר היו כמה פעמים מעשה זייפנים וסלפנים לרעה בדברי קדשו. וכדברי הרמב”ם באגרתו, שאפשר לזייפנים לתלות בדברי תורתנו הקדושה ציווי של ‘וסרתם ועבדתם אלהים אחרים’. ונקוה בעזה”י שזה יצטרף למהלך ייסורינו ומירוקיהם בדרך גאולתנו ופדות נפשנו, בהגדלת התורה והאדרתה, בדגל שם ה’ אלקינו ורנן ישועתו בתשובת אמת, ותקומה שלימה בבית חיינו בתורתו ועבודתו ומצוותו ומלכותו, כדברו החי וקיים לעד עולם” (הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק א, מאמרים כ-כג).
ואף הרב קוק עצמו כתב כך בפירוש: “ונראה דאע”פ שאין שבט לוי עורכין מלחמה, היינו לעשות מלחמה פשטית. כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל התנחלות שלו, שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחוייבים גם הם (דהיינו, שבט לוי) לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה’, שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה’ הוא שייך לה יותר משאר כל העם” (הראי”ה קוק, הלכות שמיטה ויובל, יג, יב).
יג. בעניין: “רבנן לא צריכי נטירותא” (בבא בתרא ז:)
התלמיד: ומה עם הגמרא “רבנן לא צריכי נטירותא” (בבא בתרא ז, ב), שמשמע שתלמידי חכמים לא צריכים שמירה, כי ה’ שומר עליהם!
הרב: הגמרא הזו כלל לא מדברת על שעת מלחמה, ולכן הרמב”ם מביא את הדין הזה בהלכות שכנים (ו, ו): “כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת”ח צריכין שמירה, שהתורה שומרתן”. הוא לא מביא את הדין הזה בהלכות מלכים, כי אין לו קשר לזמן מלחמה. והלכה זו נאמר בעניין פטור ממס של שמירה.
הרב אלישיב בהערות על הגמרא (בבא מציעא קח, א) כתב בפירוש “אינו אלא בדבר שאין פיקוח נפש. שרבנן טוענים שאין צריך חומה. אבל בישובי הספר שרוצים שישמרו מרוצחים, בזה אין יכולים לטעון שאחרים ישמרו ולא הם. וכן מצאתי בשו”ת הרדב”ז חלק ב סימן תשנב, וכ”ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות”.
גם החזון איש (בבא בתרא ה, יח) כתב ש”אפשר דבעיר דכולהו רבנן, כופין זה את זה לבנות חומה”, ולא סומכים על השמירה של התורה שלהם, אפילו בעיר שהם גרים בה”.
יד. בעניין: “וּמָאן אִינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אָֽמְרוּן לוֹן. סַפְרַייָא וּמַתְנִייָנַיָּא” (ירושלמי חגיגה)
כמו הגמרא הנ”ל בבבא בתרא, אנחנו רואים בעוד מקומות שחז”ל מלמדים אותנו שיש לנו שמירה מלומדי תורה, אבל כמו הגמרא הנ”ל, נצטרך להסביר שזה הוצא מהקשרו, וכך נאמר בירושלמי חגיגה (א, ז):
“תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אִם רָאִיתָ עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים. מַה טַעַם. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי יוֹשֶׁב. וַיֹּאמֶר ה’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי.
רִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא שְׁלַח לְרִבִּי חִייָה וּלְרִבִּי אַסִּי וּלְרִבִּי אִמִּי לְמִיעֲבוֹר בַּקִּרֵייָתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לִמְתַקְנָא לוֹן סָֽפְרִין וּמַתְנִייָנִין. עֲלוֹן לְחַד אֲתַר וְלָא אַשְׁכְּחוֹן לָא סְפַר וְלָא מַתְנִייָן. אָֽמְרִין לוֹן. אַייתוֹן לָן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אַייְתוֹן לוֹן סַנְטוּרֵי קַרְתָּא. אָֽמְרוּן לוֹן. אֵילֵּין אֵינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. לֵית אֵילֵּין אֶלָּא חָרוּבֵי קַרְתָּא. אָמְרִין לוֹן. וּמָאן אִינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אָֽמְרוּן לוֹן. סַפְרַייָא וּמַתְנִייָנַיָּא. הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם ה’ לֹא־יִבְנֶה בַיִת וגו׳”.
פירוש: רבי יהודה הנשיא שלח את רבי חייא, רבי אסי ורבי אימי לסייר בעיירות ארץ ישראל כדי לתת להם מלמדים לתנ”ך ולמשנה. הם הגיעו למקום אחד שבו לא מצאו מורה לתנ”ך ולא למשנה. אמרו להם, הביאו לנו את שומרי העיירה. הם הביאו להם את החיילים של העיר. אמרו להם, אלה אינם שומרי העיירה, אלו מחריבי העיר. שאלו אותם, ומי יהיו שומרי העיירה? אמרו להם, מורי המקרא והמשנה. והביא ראיה מפסוק “אם ה’ לא יבנה בית”.
מדובר על מלמדים, לא בלומדים. צריכים מלמדים כדי להדריך ולחנך את הדור הבא. כפי שראינו (מסכת שבת קיט, ב) שלא מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש, וזה כולל גם את המלמדים שלהם, אך הגמרא לא מתייחסת לבחורי ישיבה או אברכים שלומדים בכולל.
ועוד, הגמרא מסבירה שיש עונש לעיירות שאין בהן בתי ספר או חדרים, ובני העיר ייענשו ולא יחזיקו מעמד. אומנם, חשוב לציין שתי נקודות בהקשר הזה:
א) הגמרא לא מדברת על שעת מלחמה.
ב) ב”ה יש לנו המון מלמדי תינוקות בכל ערי ארצנו, גם בזמן מלחמה.
חשוב גם להסביר מדוע הגמרא מתארת את החיילים כ”מחריבי העיר”. הפני משה שם הסביר שהחיילים באותה תקופה לא שמרו על העיירות כלל, וזו לשונו: “שהן יושבין ומשמרין על בני אדם לבקש עלילה עליהם ועושין תחבולות לגזול ולחמוס אותם”.
בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, מרד בר כוכבא נגד הרומאים כבר נכשל, ולעם היהודי כבר לא היה צבא. כאשר הגמרא מתייחסת לאלה שחרבו את העיר, כוונתה לחיילים הרומאים, שהיו עוינים בגלוי ליהודים.
עכשיו זה ברור מדוע הם כונו “מחריבי העיר”, שכן הרומאים הם אלה שהחריבו בפועל את בית המקדש ואת ירושלים כ־100 שנה קודם לכן.
וברור שאין לכך כל שייכות לצבא היהודי שלנו, שמטרתו להגן עלינו מפני אויבינו.
רבי יהודה הנשיא בוודאי היה מכיר באלה שעזבו את נוחות בתיהם, את נשותיהם ואת ילדיהם למשך חודשים ארוכים כדי להגן על אחיהם היהודים, כ“נטורי קרתא”—“שומרי העיר” אמיתיים. במובן זה, הוא היה מהדהד את הערצתו של רבי עקיבא לבר כוכבא, אשר שליחותו גם הייתה להגן על העם היהודי מפני הכוחות הרומאיים המדכאים.
טו. בעניין “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” (ברכות סד)
התלמיד: ואיך נסביר את דברי חז”ל האלה: “אר”א א”ר חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר ‘כל בניך למודי ה’ ורב שלום בניך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה’ אלקינו אבקשה טוב לך וראה בנים לבניך שלום על ישראל. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום” (ברכות סד, א; מגילת תענית אדר כ)?
הרב: זה לא אומר שלימוד התורה שלהם מביא שלום בזמן מלחמה. זה מאמר כללי שמסביר שתלמידי חכמים בגלל מידותיהם המתוקנות הם בעצמם מרבים שלום בעולם, כפי שרואים שבמקום שיש בו תלמידי חכמים יש פחות פשיעה, כי הם מורים ומדריכים את העם לחיות בשלום. אבל זה לא פטור מלהילחם כשצריך, ואין זה אומר שלימוד התורה שלהם יציל אותנו.
טז. בעניין “חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות” (סנהדרין צד)
התלמיד: אם כך, מדוע חזקיהו תקע חרב בבית המדרש ולא נתן ללומדי תורה להתגייס לצבא? וכך אמרו בגמרא: “’וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן’ (ישעיהו י, כז) א”ר יצחק נפחא חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה, ועל אותו הדור הוא אומר (ישעיהו ז, כא) ‘והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן’ וגו’ (סנהדרין צד, ב).
הרב: לא כתוב שם שחזקיהו אסר על כלל ישראל להתגייס. ה’ אכן הציל את עם ישראל משום שלפני שסנחריב הגיע להילחם, עם ישראל היו ראויים להיות ניצולים כי הם היו שתולים בבית ה’, ולמדו שנים והיו ברמה גבוהה של עבודת השם. אז משום שהם למדו שנים וחזרו לעבוד את ה’, לכן ה’ עשה נס והרג 185,000 איש (ויש אומרים ראשי גייסות). אבל באותו הזמן, חזקיהו לא אסר על אנשים מלהתגייס, אפילו אם מבינים את המשל של החרב כפשוטו. והלוואי שנזכה שכל ישראל ילמדו תורה וכפי שהיה בדורו.
יז. בעניין “כל ת”ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל כאינו צריך לא חרב ולא חנית” (תנא דבי רבי אליהו)
התלמיד: אבל ראיתי שבתנא דבי אליהו מפורש שמי שלומד תורה לא צריך לא חרב ולא חנית, וה’ שומר עליו: “וכן כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב”ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות, מיד שורה רוח הקודש בקרבו שנאמר ‘איה השם בקרבו את רוח קדשו’ (ישעיה סג) כאן אמרו, כל תלמיד חכם שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר, אלא הקב”ה משמרו בעצמו, ומלאכי השרת עומדין סביב לו וחרב ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר (תהילים קמט) ‘רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו’” (תנא דבי רבי אליהו רבה, פרק ד).
באופן דומה, בסיפור של אלישע הנביא (מלכים ב ו, טו–יח), כאשר חיילי ארם הקיפו את עירו והנער שלו נבהל, התפלל אלישע אל ה’ שיפקח את עיני הנער. וכאשר ה’ פקח את עיניו, ראה הנער הרים מלאים סוסים ורכב אש סביבם. לאחר מכן התפלל אלישע שהצבא הארמי יוכה בסנוורים, וה’ עשה כן.
שוב רואים שאין אנו זקוקים לצבא כדי להכניע את אויבינו!
הרב: אפילו אם נניח שזה פטור מצבא, האם אנחנו יכולים לומר שאנחנו בבחינה של “חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב”ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות”? מציאות כזו היתה רק אצל אלישע הנביא... וראינו שבזמן השואה ועוד, תלמידי חכמים מופלגים ותורתם לא ניצלו.
והרי כתוב שם שאם מישהו אכן הגיע למדרגה הזאת, “מיד שורה רוח הקודש בקרבו“. האם זה שייך לכולם, או אפילו לרובם, של לומדי תורה בימינו? בוודאי שאי אפשר ללמוד מזה שיש לפטור את לומדי התורה מגיוס. ואפילו אם יש חכם בישראל ש”שורה רוח הקודש בקרבו”, המדרש אומר שהוא עצמו מוגן, אבל לא שהוא מגן על אחרים. כרגע, כשכולנו במקום סכנה וצריכים הצלה, מוטל על כולנו, ובפרט למי שבאופן אישי מוגן מפורענות, להציל את מי שאין את אותה רמה של הגנה. יש לכולנו יש אחריות להציל את כל אחינו בני ישראל.
חלק ג’: בעניין השתדלות
יח. בעניין “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן” (שמות יד:יד)
התלמיד: והרי כתוב במפורש על ים סוף: “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן” (שמות יד, יד), משמע שאנחנו כלל לא צריכים להילחם אלא ה’ עושה לנו את העבודה.
הרב: זה לא פטור מלחימה, שהרי אין סומכים על הנס. וזה גם לא היה ציווי לדורות. ועוד, שם רוב ישראל לא למדו תורה, שרובם היו עובדי עבודה זרה (ראה שמות רבה כא, ז), ולכן הים כלל לא רצה להיבקע עבורם. ורק בזכות אבות ומשה רבנו הים נבקע.
יט. בעניין “ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ”. (שמות טו ג)
התלמיד: ומה עם הפסוק: “ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ” (שמות טו, ג)?
הרב: הפסוק הזה הוא חלק מהשירה אך אין ללמוד ממנו פטור מלהילחם. אלא שאחרי קריעת ים סוף, משה רבנו ועם ישראל שרו והיללו את ה’ על שהטביע את המצרים, ואכן רואים בהמשך שעם ישראל נלחם עם עמלק.
ורש”י פירש: “ה’ שמו – מלחמותיו לא בכלי זיין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד, ‘ואנכי בא אליך בשם ה’ צ-באות’ (שמואל א יז, מה). דבר אחר, ה’ שמו, אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה, כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקים, ואין בו כח לעשות זו וזו”.
כ. בעניין: “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק” (שמות יז א)
התלמיד: אבל רואים שמשה ניצח את עמלק רק בהרמת ידיים ללא צבא. כפי שכתוב: “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק” (שמות יז, א).
הרב: זו טעות להגיד שהוא ניצח לבדו משתי סיבות:
א. משה רבנו שלח לוחמים ויהושע בין נון פיקד עליהם.
ב. הוא עצמו יצא לשדה קרב, התפלל בזמן המלחמה וחיזק את הלוחמים על ידי נוכחותו. וגם משה רבנו בעצמו, כשהיה צריך – הוא ידע להילחם, כמו שמצאנו במלחמתו נגד סיחון ועוג לפני הכניסה לארץ, אף שהיה כבר בן 120!
כא. בעניין “כִּי ה’ אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם”. (דברים כ ד)
התלמיד: הבנתי, אבל עדיין מדוע צריכים צבא? הרי כתוב: “כִּי ה’ אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים כ, ד), ומפורש בפסוק שה’ נלחם לנו!
הרב: שים לב למילה “ההולך עמכם“. ניתן להבין ש”עמכם” הכוונה שבורא העולם תמיד מלווה את עם ישראל בצורה מטפורית, אך ניתן גם להבין ש”עמכם” הכוונה יחד עם עם ישראל במלחמה, דהיינו כשאנו עושים השתדלות ויוצאים להילחם, ה’ הולך איתנו.
כב. בעניין “אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא”. (במדבר לא ד)
התלמיד: שמעתי רבים שאומרים שעל כל אלף לוחמים צריכים אלף לומדים, יש לזה מקור?
הרב: רבים מביאים את דברי המדרש ומהם למדו את המספרים שהזכרת, וכך לשון המדרש: “אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא (במדבר לא, ד): יֵשׁ אוֹמְרִים שְׁנֵי אֲלָפִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שָׁלַח, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף מְשַׁמְּרִים אֶת כְּלֵיהֶם, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שיר השירים ד, ב): שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִתְפִלָּה. וּמִנַיִן שֶׁכֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה, הֲרֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲלָפִים (במדבר לא, ה): וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר אֲחֵרִים, מַהוּ וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שֶׁהָיוּ נִמְסָרִין זוּגוֹת זֶה לָזֶה” (במדבר רבה כב, ג). ממדרש זה יש שלמדו שעל כל חייל שנלחם צריכים שיהיה לומד תורה עבורו ולהגנתו.
אך כשנדייק היטב, נראה שכתוב שכנגדם עמדו בתפילה, ולא בתורה. ומה גם שמשה רבנו כמלך החליט אלף למטה אלף למטה, וזו הייתה ההחלטה שלו בהיותו מלך. והיום אין לנו מלך שיחליט. ועוד יש שיטות שונות במדרש הזה, ולא כל בעלי השיטות, אפילו במדרש הזה, מסכימים לדרשה הזאת. ועוד שלא לומדים הלכה מאגדה, כמבואר בירושלמי: “רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל, אֵין לְמֵידִין לֹא מִן הַהֲלָכוֹת וְלֹא מִן הַהַגָּדוֹת וְלֹא מִן הַתּוֹסָפוֹת אֶלָּא מִן הַתַּלְמוּד” (ירושלמי פאה ב, ד).
ובכלל, מי שמעיין ברש”י שם, יראה שהוא כתב: “לכל מטות ישראל – לְרַבּוֹת שֵׁבֶט לֵוִי“ (ספרי).
הרי שלפי רש”י בשם הספרי, גם שבט לוי לחמו (שהם לומדי התורה).
ומצאנו בדומה לזה על מה שכתוב: “וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לעזיר [לַעְזוֹר]” (שמואל ב יח, ג).
ורש”י שם הביא את התרגום: “וכען טב ארי תצלי עלנא מן קרתא למסעד”.
הרי שרש”י הסביר שעם ישראל אמרו לדוד שלא יבוא איתם למלחמה, אלא שיתפלל עבורם.
רש”י פירש בד”ה לא ישימו אלינו לב: “לא יהיה דבר חשוב בעיניהם להתגבר ולהתהלל, מאחר שאין אתה במלחמה”. דהיינו שאם דוד יצא איתם, הדבר יקשה עליהם כי זה ייתן לאויבים סיבה להילחם בעוצמה כדי שיהרגו את מלכם, דוד. ואם המנהיג נהרג, יש קושי גדול לצבא לתפקד. ולכן כיוון שאין תועלת לדוד לצאת, ממילא עליו להתפלל עבור כלל ישראל. כלומר, מי שממילא לא יכול או לא רצוי שיצא למלחמה, לפחות שיעזור מעיר על ידי תפילה! ולפי הפירושים האחרים (מלבי”ם, מצודת דוד, רד”ק), אפשר גם לתת עצה על המלחמה ממקום בטוח, כמו הרמטכ”ל ויועציו.
כג. שיטת הנצי”ב: “בשעה שיוצאים למלחמה, מייחדים אנשים לתורה ולתפילה” (העמק דבר דברים לג יח)
התלמיד: מישהו הראה לי שהנצי”ב מוולוז’ין כתב שבשעה שיוצאים למלחמה, מייחדים אנשים לתורה ולתפילה (העמק דבר דברים לג, יח) והוא כותב במפורש לתורה!
הרב: שתי תשובות בדבר: א. ייתכן לומר שמדובר שהם יצאו עם הלוחמים לשטח הלחימה, והסיבה לכך היא, שכשרואים בשטח את הלחימה, את הפצועים או חלילה את ההרוגים, ודאי שהכוונה בתפילה ובלימוד תהיה הרבה יותר טובה ומועילה! ב. לא ברור מקורו של הנצי”ב, שאם למד כן מהמדרש בבמדבר רבה שהזכרנו, קשה, כי שם נאמר רק שהם התפללו בעבורם.
וחשוב לעיין בדברי הנצי”ב בהעמק דבר בראשית מט, יד: “שבט יששכר לא נמנו להיות גיבורי חיל עד שמלך דוד גזר עליהם להמנות למלחמה”.
ויש לשאול, כיצד דוד המלך הכריח אותם להילחם? האם זה לא אותו שמד שאומרים עכשיו על בני תורה? אלא ברור, שאם יש צורך, אפילו לפי הנצי”ב אין להם פטור.
ועיין בדבריו על הפסוק שאחרי כן: “’ויט שכמו לסבול’. א. ותחת זה הטה שכמו לסבול דעת כל ישראל מה שיטילו עליו בשביל צורך המדינה. ב. ‘ויהי למס עבד.’ ונתן מס הרבה לבעלי מלחמה משאר שבטים ולהוצאת מלחמה”.
הרי שלפי הנצי”ב, משום ששבט יששכר לא יצאו למלחמה, הם היו צריכים לעזור בדברים אחרים וגם לשלם יותר מס משאר העם. והם לא קיבלו פטור מלעזור בצורכי המלחמה.
חלק ד’: בעניין מי חייב ללחום
כד. שיטת הרמב”ם בעניין מלחמת מצוה (רמב”ם הל’ מלכים פרק ז הלכה ד)
התלמיד: יש לי שאלה נוספת, מי אמר שהיום זו מלחמת מצווה וכולם צריכים להתגייס?
הרב: הרמב”ם כותב: “אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵי זוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ” (רמב”ם הלכות מלכים ה, א).
ובהמשך שם כתב: “בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחְזִירִין אֲנָשִׁים אֵלּוּ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכּל יוֹצְאִין וַאֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ” (שם ז, ד).
וכמו שהבאנו למעלה בשם הערוך, “פירוש, וכ”ש תלמידי חכמים“.
כה. מצווה לשאול את האורים ותומים לפני שיוצאים למלחמה (רמב"ן ספר המצוות, שכחת הלאוין י״ז)
התלמיד: הרב, למדנו שאסור לצאת למלחמה בלי רשות מן האורים ותומים. מצאתי שגם הרמב״ן כתב כך בהשגותיו על הרמב״ם, בשכחת הלאוין יז, ואלו דבריו:
“ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי, והוא שיראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בענין, והוא אמרו יתעלה: ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה’, על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה... וכן אמרו בגמ’ ברכות (ג, א) ובסנהדרין (טו, א), כשהיה דוד המלך מצווה: לכו ופשטו ידיכם בגדוד – ששואלים באורים ותומים.
ומזה אמרו: אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו, שנאמר: ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו’. הוא זה מלך, וכל בני ישראל – זה משוח מלחמה ומי שצורך הציבור תלוי בו, וכל העדה – אלו בית דין. ומן הלשון הזה נראה שהיא ציווי לדורות... והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצות כלשון הזה, וידוע שהמלחמות וכיבוש הארצות לא יהיו אלא במלך ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול, כמו שאמר: ולפני אלעזר הכהן יעמוד, וזו באמת מצוה ולא עצה בלבד, והיא לדורות.”
אם כן, מדברי הרמב״ן מבואר שאין מלחמת מצווה בזמן הזה!
הרב: זו שאלה חזקה מאוד, והתשובה אליה בנויה מכמה שלבים.
הרב משה פיינשטיין, בשו״ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן עח) מסביר שדין זה אינו שייך כאשר מדובר במלחמה שנועדה להציל את ישראל מיד אויביהם. ואלו דבריו:
“ענין מלחמה, כיון שנוגע לפיקוח נפש, צריך ציווי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה, כמלחמת עמלק. ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל המלכים הצדיקים לא יצאו להילחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לחלוק על זה. ורק כשנפלו העכו״ם על ישראל, כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה, דהוא להצלה — עשו מלחמה בבית שני.”
כלומר, כאשר מדובר במלחמה קיומית, שמטרתה הצלת ישראל, אין צורך באורים ותומים ובמלך. ואכן, אנו מצויים במלחמה קיומית מול מדינות רבות, וחייבים להילחם כדי להציל את עמנו.
ותזכור שגם החשמונאים החלו להילחם ביוונים לא רק ללא אורים ותומים, אלא גם בלי מלך! רק לאחר המלחמה נגד היוונים הם הקימו את מלכות החשמונאים.
נוסף לכך, יש לדייק בלשון הרמב״ן עצמו שציטטת:
“אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו.”
משמע שאם אין מלך, מי שהנהגת הציבור תלויה בו, מנהיג המדינה, רשאי להכריז על יציאה למלחמה.
עכשיו מובן מדוע הגדולים שבדור הקודם אמרו שאנחנו כן נלחמים במלחמות מצווה.
לדוגמה, הרב שלמה זלמן אוירבאך (מנחת שלמה ב, פג) כתב: “ואף שאין לנו מלך ובית דין, מכל מקום יכולים טובי העיר לכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו במלחמה. אפילו בכהאי גוונא שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות”.
כו. מכתבו של הרב אלישיב זצ”ל בעניין מלחמת יום הכיפורים
כמו כן, הרב אלישיב זצ”ל כתב שיש למלחמת יום הכיפורים דין של מלחמת מצווה.
מכתבו של הרב אלישיב זצ”ל:
בע”ה י״ב חשון תשל״ד ל... יצחק גרינשפן... ברכה ושלו׳ רב. מכתבך מיום ח׳ בחשון קבלתי אתמול, וע״ד השאלה האם לצרכים קטנים מחויבים לצאת למקום המיוחד הנמצא מחוץ למחנה כי זה טורח גדול ללכת לשם כגון בלילה או כשהזמן דחוק... וע׳ רמב״ם פ״ה מהל’ מלכים, ״ואי זו מלחמת מצוה - עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם”, ואנן הלוא במלחמת מצוה קעסקינן... אמנם נראה לדון שהלכה זו לתקן מקום מיוחד מחוץ למחנה - מוטלת על הציבור, ואז בודאי אסור לו ליחיד להתפנות בתוך המחנה, אולם במקרה ולא תיקנו להם מקום מיוחד חוץ למחנה, וכ״א בוחר לו מקום בתוך המחנה בכה״ג י״ל דאין נ״מ לגבי היחיד, שהרי סו״ס בוטלה מצוה זו. ולפי״ז אם רוב החיילים הנמצאים על ידך אינם מקפידים ע״ז - עכ״פ לקטנים - א”כ יש לצדד להקל במקום שיש טורח גדול ושעת הדחק. ומה גם שלפי״ד החזו״א בעירובין (סי׳ קי״ג ו׳) ארבעה הדברים שפטרו במחנה (וה״ה מ״ש כי תצא מחנה על אויביך וכו׳) אינן אלא במלחמת כל ישראל - מלחמת מצות או רשות - ע”פ מלך וסנהדרין, אבל גוים שיצאו למלחמה על ישראל אף שזו מלחמת מצוה מ״מ אינן בכלל הנ״ל, והנני חותם בצפי׳ לישועת ד׳ במהרה, יוסף שלו’ (תשובה לרב שילת בחוברת “באורין דאשא”, שיצאה אחרי מלחמת יום הכפורים, וכן בקובץ הערות על מסכת ברכות, עמ’ 90–92, הרב יצחק שילת (גרינשפן) תשל”ד, נדפסה בהסכמת הגרי”ש זצ”ל).
כז. שיטת הרמב”ן בעניין המצוה של “עֲלֵה רֵשׁ” (דברים א:כא) (רמב”ן ספר המצות מצוה ד)
מלבד החובה להילחם במלחמת מצווה, הרמב״ן הוסיף עוד חיוב בלחימה.
הרמב”ן כתב שהמצווה “וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ” (במדבר לג, נג), פירושה כיבוש ארץ ישראל, והיא מצווה לדורות, ויש מצווה של כיבוש הארץ גם בזמננו. לפי הרמב”ן בוודאי יש מצווה מן התורה להילחם גם היום (רמב”ן ספר המצות, הוספות למצוות עשה, מצווה ד).
כנראה שהרמב”ם חלק על הרמב”ן לגבי המצווה “וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ”, אבל כשבא צר עליך, גם הרמב”ם סובר שיש יש מצווה מן התורה להילחם, גם בזמן הזה (רמב”ם הלכות מלכים ז, ד).
כח. שיטת הרמב”ם בעניין פטור ממלחמה עבור שבט לוי ולומדי תורה (רמב”ם הלכות שמיטה ויובל יג:יב-יג)
התלמיד: אבל הרמב”ם כתב ששבט לוי ולומדי התורה לא עורכים יוצאים למלחמה, וזו לשונו:
“וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו, מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, י): ‘יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל’. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, יא): ‘בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ’. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח, כ): ‘אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ’.
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה’ וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה’ חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז, ה) ה’ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי’”. (רמב”ם הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג)
הרב: שמעתי את הטענה הזו מאנשים רבים, שלכאורה רואים ששבט לוי ותלמידי חכמים פטורים מלהילחם. אך אסור לפסוק הלכות על פי שמועות, אלא תמיד צריכים לעיין במקורות ושים לב לכמה נקודות:
א. הרמב”ם מדבר על לחימה של הנחלה, ושבט לוי לא קיבל נחלה בארץ ישראל. היה לכל שבט היכולת להילחם עבור הנחלה שלו, ושבט לוי לא היו מחויבים להילחם עבור שבטים אחרים כדי לעזור לנחל מקומות שהם לא יקבלו בכל מקרה. אבל זה לא מדבר במצב כשצר בא על ישראל.
ב. בהלכה יג, בדבריו “ולא שבט לוי בלבד…”, יש הסבורים שדין פטור מהמלחמה של שבט לוי שייך גם לכל מי שעוסק בתורה, אבל בהלכה יג הרמב”ם לא דיבר על הפטור ממלחמה, אלא רק שה’ יספק לו כל צורכו, שהוא משליך יהבו על ה’ וה’ ידאג לכל מחסורו של העוסק בתורה. אך לא כתוב שיש לו פטור מלצאת למלחמה.
ג. אפילו בהלכה יב, כשהרמב”ם פטר את שבט לוי מלהילחם עבור הנחלות, הרמב”ם כתב ששבט לוי “לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל“. ניתן להסביר שלא עורכים מלחמה כלל כשאר ישראל, אך ניתן גם להסביר שהם כן עורכים מלחמה אך לא כמו כולם, ויש הבדלים בדרך הלחימה. ובכל מקרה, הסברנו שהרמב”ם דיבר על המלחמה של כיבוש הנחלה, ולא במצב כשצר בא על ישראל, שאז כולם, כולל שבט לוי, חייבים להילחם.
ד. התיאור שמי ש”נדבה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה’ וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹקִים” אינו שייך לרוב לומדי תורה או לרוב תלמידי חכמים, אלא ליחידי סגולה.
ה. אם הרמב”ם אכן מנסה לומר ששבט לוי פטור מלהילחם במלחמת מצווה, הוא סותר את מה שכתב בהלכות מלכים, שם הוא כתב בפירוש שהכהנים (כלומר, שבט לוי) אכן לחמו במלחמות ישראל:
“הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְהַמְאָרֵס אִשָּׁה הָאֲסוּרָה עָלָיו. כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל. בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. אֵינוֹ חוֹזֵר” (רמב”ם הלכות מלכים ז, ח).
וכן כתב שם: “הַכֹּהֵן מֻתָּר בִּיפַת תֹּאַר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה. שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂאֶנָּה אַחַר כָּךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא גִּיֹּרֶת” (רמב”ם ח, ז).
רואים מזה שהכהנים (וכל שכן שאר שבט לוי) כן נלחמו במלחמה! והרי יש כהן משוח מלחמה... ולכן אף אם נאמר שמה שהרמב”ם כתב בהלכה יב שייך גם להלכה יג, זה עדיין אינו פוטר אותם מלהילחם.
כט. שיטת החזון איש בעניין גיוס לצה”ל
התלמיד: אם כן מדוע גדולי הדור מתנגדים כל כך לגיוס והחזון איש אמר על זה ייהרג ואל יעבור?
הרב: באמת הרבה נתלים בדברי החזון איש שאמר בעל פה על הגיוס “ייהרג ואל יעבור”, אבל באותם ימים, בימים שבהם הוקמה המדינה, האווירה הייתה שונה לגמרי מזו של היום... הם ניסו בכוח להדיר אותנו מהדת, קצצו פאות, הטיפו אפיקורסות ועוד... אבל היום המציאות שונה לחלוטין, ובאים לקראת הדתיים ומאוד מכבדים אותנו. יש אוכל כשר למהדרין והקפדה על זמני תפילות ואפילו שיעורי תורה. יש רבנות צבאית ומנסים מאוד לעזור בכל מה שניתן.
יש להוסיף כי החזון איש בעצמו כתב שבזמן של פיקוח נפש יש להילחם: “נראה דהא דתנן שבמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכים לעזרתם לניצחון במלחמה, שזה פשיטא שבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין, אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים, היה רשות לקחת חתן מחדרו, שאין לחוזרים שום זכות במלחמת מצווה. וכן במלחמת רשות, אינם פטורים אלא בזמן שאין ניצחון ישראל תלוי בהם...אבל אם יש צורך בהן, חייבין לבוא לעזרת אחיהם (גם במלחמת רשות)” (חזון איש, עבודה זרה, כג, ג).
חלק ה’: בעניין ביטחון בה’ וכוחי ועוצם ידי
ל. בעניין “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי כא לא)
התלמיד: עדיין יש לשאול, מדוע צריכים לגייס את בחורי הישיבות? הרי יש מספיק חיילים בלעדיהם. הרי ה’ יכול להושיע גם במעט חיילים, כמו שכתוב “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי כא, לא). וכפי שכתב הרלב”ג: “הנה הסוס מוכן ליום מלחמה להיות כלי לרוץ על האויב ולנצחו אך שקר הסוס לתשועה כי התשועה מהשם היא לבד ולזה תמצא פעמים רבות שינצח החיל המעט והחלוש את הרב והתקיף וזה ממה שיורה שלא יועיל כל כלי המלחמה לבטל גזרת השם יתברך ולא יצטרכו לאשר השם יתברך בעזרו”.
לא. בעניין חיוב על כל אחד ואחד ללחום אפילו בשבת (רמב”ם הל’ שבת ב:כג)
הרב: בוודאי שה’ יכול להושיע במעט, אומנם חובת ההשתדלות היא על פי דרכי הטבע, כפי שכתוב שכולם צריכים ומחויבים לעזור כשבאים עלינו, כפי שכתב הרמב”ם בהלכות שבת:
“עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵין עוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּבְכָל מָקוֹם אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת אוֹ שֶׁעָרְכוּ מִלְחָמָה אוֹ שֶׁצָּרוּ סְתָם יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִצְוָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּכוֹלִין לָבוֹא וְלָצֵאת וְלַעֲזֹר לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּמָּצוֹר וּלְהַצִּילָם מִיַּד הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת. וְאָסוּר לָהֶן לְהִתְמַהֲמֵהַּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּכְשֶׁיַּצִּילוּ אֶת אֲחֵיהֶן מֻתָּר לָהֶן לַחֲזֹר בִּכְלֵי זַיִן שֶׁלָּהֶן לִמְקוֹמָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא” (רמב”ם הלכות שבת ב, כג).
הרי שלפי הרמב”ם, שכשצר בא על ישראל, כולם חייבים לעזור, בלי יוצא מן הכלל, אפילו אם צריך יש לחלל את השבת על כך.
וכוונת הפסוק היא שאף אם יוצאים למלחמה אפילו עם סוסים ושאר כלים, בסופו של דבר לה’ התשועה, הסייעתא דשמיא היא ממנו יתברך. האמונה שלנו לבטוח ולהאמין שעם כל השתדלותנו, התשועה והישועה היא מאיתו יתברך!
לב. פירושו של רבינו בחיי על הפסוקים “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי כא :לא), ו”שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה” (תהלים לג:יז)
וחשוב לדעת כיצד רבנו בחיי הסביר את הפסוק: “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה’ הַתְּשׁוּעָה”, ולהבין שהאופן שבו מנסים להסביר את הפסוק הוא ההפך הגמור מהמשמעות האמיתית של הפסוק, וכך לשונו:
“שלמה המלך ע”ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כא) שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס, ימסר ביד אויביו.
או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא”כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה שכן כתיב (תהילים קמז, ג) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם) לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, וכתיב (שם לג) שקר הסוס לתשועה.
זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע”פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם” (רבנו בחיי, במדבר יג, ב).
אנו רואים בבירור שרבנו בחיי למד מכאן את הצורך לעשות כל שביכולתנו כדי להילחם ולנצח במלחמות, מבלי להסתמך על ה’ שיעשה שום דבר עבורנו. רק לאחר שמיצינו את כל האמצעים להבטחת ניצחוננו באופן טבעי, מותר לנו לקוות לנס מאת ה’.
לג. בעניין “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (שופטים ז:ז)
התלמיד: לפי דבריך, מדוע אצל גדעון יצא למלחמה רק 300 חיילים? וכך נאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ” (שופטים ז, ז).
הרב: כפי שכבר עניתי לך, בוודאי שיש אפשרות שה’ יושיע במעט, כמו שאמר יונתן לנערו: “כִּי אֵין לַה’ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט” (שמואל א יד, ו), אבל למעשה, אם ה’ לא היה אומר לגדעון לסנן את חייליו עד שהגיע למספר 300, היה נשאר לו הצבא שאסף מלכתחילה, והוא היה בן 32 אלף חיילים! כפי שכתוב במפורש בפסוקים. והסיבה היא שאין סומכים על הנס וצריכים לעשות את מלוא ההשתדלות. היום, שאין לנו נביאים ואף לא אורים ותומים, ויש לנו אויבים מכל הכיוונים, אנו חייבים צבא גדול שיכול להילחם מול כל אויבינו מבלי לסמוך על ניסים. אך כמובן שיש להאמין שיש ביכולת ה’ להושיע אף במעט, כפי שראינו במלחמת ששת הימים ועוד.
לד. בענין צניעות בצבא: “וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ” (דברים כג טו)
התלמיד: אבל מה עם הפריצות שיש בצבא? והרי כתוב: “כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ“ (דברים כג, טו) הרי שמלבד שמירת עיניים, בצבא שיש בו פריצות ה’ אינו עוזר לחיילים!
הרב: אכן יש לעיתים בעיות של שמירת עיניים, אבל לרוב זה יותר טוב ממה שממילא יש ברחוב. הצבא משתדל להתאים את עצמו לציבור החרדי, כמובן לא הכול מושלם, ולעיתים יש פרצות הדורשות תיקון, אך ככל שיהיו יותר חרדים, יהיו פחות פרצות ופחות פריצות! הפסוק מתאר מה עלינו לעשות כשאנחנו בצבא: להיות צנועים. זה לא אומר שאם מישהו אחר בצבא אינו נוהג בצניעות, גם אני לא מחויב לעשות את מה שמוטל עליי. כשיותר אנשים דתיים ושומרי תורה נכנסים לצבא, המחנה הופך ליותר קדוש.
ואכן יש בחורים שנכנסים לצבא כשומרי תורה ויוצאים כאלה שאינם. וחשוב לציין שרואים את זה הרבה פחות בתוך העולם של ישיבות ההסדר, כי הם נכנסים לשם כחלק של הישיבה. אם אנחנו נצליח לבנות מערכות לחרדים כמו שיש כבר בהסדר, גם זה ישפר את המצב הרוחני של החיילים החרדים שיבואו לצבא.
ויש עוד כמה דברים חשובים שעליי להסביר:
א. במקום מצווה, צריכים לעשות את כל מה שאפשר כדי לקיים אותה ולא לברוח ממנה, למרות החששות.
כתוב בגמרא בכתובות (קי, ב), והרמב”ם מביא את הדברים להלכה: “לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו”ם, ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל” (הלכות מלכים ה, יב).
למרות שברור שטוב יותר לרוחניות שלנו לגור בעיר של יהודים שומרי תורה, בכל זאת ההלכה קובעת שיש לדור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות.
ב. אנחנו מחנכים ומלמדים את הבחורים שלנו לחיות כבני תורה בתוך כותלי בית המדרש ומחוצה להם. כי הם חיינו ואורך ימינו! האם אין לנו אפילו קצת ביטחון בחינוך שהשקענו בבחורים שלנו? האם עלינו לחשוש שהם אינם יכולים לקיים מצווה כל כך חשובה בימינו, בגלל חשש שהם ילמדו מאחרים? להפך. בני התורה שלנו יכולים ללמד ולהדריך את החיילים שצריכים חיזוק!
לה. בעניין “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח יז) בזמן מלחמה
התלמיד: אם אני הופך להיות לוחם, אין חשש שאני אתלה את הכוח בעצמי ולא בידי בוראי?
הרב: זו שאלה טובה מאוד ואענה לך תשובה מעט עמוקה. הקשב ושמע היטב. אכן כתוב: “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח, יז), כלומר התורה מבינה שיש חשש כזה, אך שים לב לדברי הר”ן בדרשותיו:
“פרשה זו דבוקה וקשורה עם שלמעלה ממנה, כי בתחלה הזהיר את ישראל על ב’ דברים: הא’ שלא יתלו הצלחתם בכחם ועוצם ידם. והב’ שלא יתלו כבוש הארץ בזכותם, כי למעלה מזה אמר פן תאכל ושבעת וגו’ ובקרך וצאנך ירביון וגו’ ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו’ וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, רצה בזה כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה עם היות שהכח ההוא נוטע בך זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו בך ומאין בא, והוא אומרו וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח וגו’. לא אמר וזכרת כי ה’ אלהיך נותן לך חיל, שא”כ היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה תזכור נותן הכח ההוא יתברך” (דרשות הר”ן, דרוש י, ב).
כוונתו לומר שיש לעשות את כל ההשתדלות האפשרית, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולבטוח שה’ יעשה לנו הכול, אלא בדיוק ההפך. אנחנו צריכים לעשות כל אשר בכוחנו לעשות, אבל עלינו לזכור בסופו של דבר שהשכל והכוח לעשות את הנ”ל בעומק הוא טבע טבוע בנו, שאף הוא מעת הבורא יתברך, כך שמצד אחד אנו יכולים לתלות את הפיתוחים הטכנולוגיים בנו, בבחינת “הוא הנותן לך“, ויש לדייק שהוא לא נותן לך חיל, אלא הוא נותן לך כוח לעשות חיל. אך גם לזכור “שהוא הנותן“, שה’ נתן לך את החכמה המופלאה להגיע להישגים הללו!
ועל אותו משקל כתוב: “אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה’ אֱלֹקינוּ נַזְכִּיר” (תהילים כ, ח).
ופירש רש”י שם: “אלה ברכב. יש מן האומות שבוטחים ברכב ברזל שלהם ויש שבוטחים בסוסיהם אבל אנחנו בשם ה’ נזכיר כי לו הישועה. נזכיר – לשון הקטרה ותפלה כמו (ישעיהו סו, ג) מזכיר לבונה את אזכרתה (ויקרא א). ולפיכך המה יכרעו ויפולו”.
א. רש”י הסביר שאצל הגויים, הלוחמים בוטחים בכלי המלחמה שלהם, אבל אצל ישראל הלוחמים בוטחים בה’. אבל ברור שצריכים להילחם ועם זאת לזכור את ה’ כל הזמן.
ב. המצודות דוד פירש שם: “רצה לומר הלא אתנו מעט רכב וסוסים ואך אנחנו נזכיר במלחמה שם ה׳ ומעמו נבקש העזר”.
כלומר, אפילו אם אנחנו המיעוט נגד הרוב, כמו המצב שיש עכשיו, שאנחנו עם אחד שנלחם בחזיתות רבות מול אויב גדול הרבה יותר מאיתנו מספרית, יש לנו ביטחון בה’ בזמן המלחמה מולם.
ג. הרד”ק בתהילים שם כתב: “האויבים באים עלינו ברכב ובסוסים, והיו בוטחים בהם, כמו שנאמר (ישעיהו לא, א): ‘ויבטחו על רכב כי רב’, ואנחנו בשם ה’ אלקינו נזכיר, כשנזכיר שמו ונקראהו אנחנו ננצח; ואנחנו ברגל ננצח הרכב והסוסים.”
ואף אם יש מצב שהחיילים שלנו אינם החזקים ביותר, הם ינצחו בגלל הביטחון שלהם, וכמו שהוא כתב על הפסוק האחרון של הפרק שם: “ה’ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ” (תהילים כ, י): “זהו שהיו אומרים וצועקים במלחמה, כמו שאמר: ואנחנו בשם ה’ אלקינו נזכיר; שהיו אומרים: ה’ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. ופירוש המלך: האל, שהוא מלך העולם, ובידו להושיענו”.
הצעקות לה’ מגיעות מהלוחמים בזמן המלחמה! לא ממי שיושב בבית המדרש או בבית הכנסת. וזה עצמו מביא את הניצחון!
וכפי שעשה דוד כשיצא להילחם עם גלית: “וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְ-בָאוֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ” (שמואל א יז, מה).
דוד בעצמו נלחם, ואף השתמש בטקטיקות מלחמה והפתיע את גלית כששלף את המקלע וירה בו אבן למצח. זאת אומרת, דוד עשה השתדלות במלחמה, כמו גם בשאר מלחמותיו, ועם כל זאת לא בטח בכוחו ועוצם ידו, אלא נשא תפילה לפני כן, וידע בשכלו שה’ עוזר לו.
וכפי שמופיע גם בדברי הימים: “בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה מִן בְּנֵי חַיִל אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים יֹצְאֵי צָבָא. וַיַּעֲשׂ֥וּ מִלְחָמָ֖ה עִם־הַהַגְרִיאִ֑ים וִיט֥וּר וְנָפִ֖ישׁ וְנוֹדָֽב׃ וַיֵּעָזְרוּ עֲלֵיהֶם וַיִּנָּתְנוּ בְיָדָם הַהַגְרִיאִים וְכֹל שֶׁעִמָּהֶם כִּי לֵאלֹקִים זָעֲקוּ בַּמִּלְחָמָה וְנַעְתּוֹר לָהֶם כִּי בָטְחוּ בוֹ“ (דברי הימים א ה, יח-כ).
מפורש בפסוקים שבני ראובן, גד וחצי שבט מנשה ניצחו בגלל התפילות והביטחון של החיילים בה’. לא כתוב שהם ניצחו בגלל התורה או התפילה של שאר העם.
לו. עוד בעניין תפקיד של לוחם: (רמב”ם הלכות מלכים ז טו)
עתה גם מובן מדוע הרמב״ם מדגיש כל כך את האחריות העצומה המוטלת על כתפיהם של חיילינו.
הרמב״ם כתב כך:
“’מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב’ (דברים כ, ח) כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה. וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג) ‘אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם’.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל.
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ח) ‘וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ’. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (ירמיה מח, י) ‘אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה’ רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם’. וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, כח) ‘כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה’ לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה’ אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ’ וְגוֹ’ (שמואל א כה, כט), ‘וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה’ אֱלֹקֶיךָ’ )רמב”ם הלכות מלכים ז, טו).
מדברי הרמב”ם רואים שה’ נותן את היכולת לחיילים לנצח. והניצחון תלוי בהם, בחיילים, ולא תלוי בשום אדם אחר. ולכן אם יש להם פחד, זה נחשב להם כרציחה. ומשום כך החיילים צריכים להילחם בכל כוחם ובכל נפשם, תוך כדי כוונה לקדש את שם ה’.
חלק ו - ערכים
לז. ערבות הדדית
התלמיד: הגמרא במסכת יומא ט ע”ב אומרת שהסיבה לכך שאנו מותקפים על ידי אויבינו היא משום חוסר צניעות. כדי שנצליח מול אויבינו, מעבר ללימוד תורה, הנושא המרכזי הנוסף שעלינו להתמקד בו הוא שיפור הצניעות שלנו.
הגמרא כותבת כך:
“מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב — מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בּוֹ: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ‘כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ’. מַאי (מה פירושו) ‘קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ’? אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: קָצַר מַצָּע זֶה מֵהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד. ‘וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס’. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כִּי מָטֵי רַבִּי יוֹנָתָן לְהַאי קְרָא בָּכֵי (כאשר היה רבי יונתן מגיע לפסוק זה היה בוכה), אֲמַר: מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ ‘כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם’, נַעֲשֵׂית לוֹ מַסֵּכָה צָרָה?
גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: ‘וַיֹּאמֶר ה׳ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה’.
‘יַעַן כִּי גָּבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן’ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרוּכָּה בְּצַד קְצָרָה.
‘וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן’ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה.
‘וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינַיִם’ — דַּהֲווֹ מָלְיָין כּוּחְלָא עֵינֵיהֶן (שהיו ממלאות עיניהן כחל).
‘הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה’ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת עָקֵב בְּצַד גּוּדָל.
‘וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה’ — אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁהָיוּ מְבִיאוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן וּמַנִּיחוֹת בְּמִנְעֲלֵיהֶן, וּכְשֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל בּוֹעֲטוֹת וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶן, וּמַכְנִיסִין בָּהֶן יֵצֶר הָרָע כְּאֶרֶס בְּכָעוּס.
שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: ‘וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה’.”(מלכים ב כא, טז)
אנו רואים מגמרא זו שלא עלינו להתמקד בניסיון להכניס אנשים לצבא. עלינו להשקיע את מאמצינו בכך שהקהילות שלנו תהיינה צנועות יותר. זה מה שיגן עלינו מן האיומים שאנו מצויים בתוכם.
הרב: אכן נכון שהצניעות היא בעלת חשיבות עליונה לעם ישראל, כפי שעולה מן הגמרא הנ”ל, וכפי שדנו בעבר בעניין “והיה מחניך קדוש”, המתייחס באופן מיוחד לצניעות בזמן מלחמה.
אולם, אין זה ישר לטעון שה”מלחמה” העיקרית שאנו מצויים בה כעת היא מלחמת הצניעות, ולא המלחמה הממשית שאנו מתמודדים עמה נגד חמאס, איראן וכל שאר אויבי ישראל.
למעשה, רש״י במסכת תלמוד בבלי מסכת שבת סב ע״ב דן בגמרא ביומא שהזכרת. בעודו מפרש את הפסוקים בספר ישעיהו שהגמרא מצטטת, הוא כותב: “הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה – שתראה צפה על ראש חברתה והוא נוי לה. ונשואות היו. לפיכך מספר בגנותן.”
כלומר, הנשים שישעיהו מתאר, ושעליהן אמרה הגמרא שהיו מן הגורמים לחורבן בית ראשון ולגלות לבבל, היו נשים נשואות, שהתלבשו בלבוש מפתה כדי להכשיל גברים באיסור אשת איש.
הנביאים אכן כותבים במקומות רבים שניאוף גורם לאובדן הארץ, כגון בספר ירמיהו (ה, ז–ט) ובספר הושע (ד, ב). לכן ודאי שיש מקום להתחזק בצניעות הכללית, ובכל דבר שעלול להוביל לקשרים אסורים.
אולם יש לשים לב למה שמייחד את חטא הניאוף משאר עבירות חמורות. מעבר להיותו חטא חמור כשלעצמו, הוא מביא לפירוק משפחות, קהילות וחברה שלמה. זו הסיבה המרכזית לכך שהנביאים הרבו להתריע נגדו. הוא ההפך הגמור מהתנהגות של מסירות ועזרה לזולת.
כפי שנראה בהמשך, הנושא המרכזי שעליו התריעו הנביאים היה חוסר הדאגה איש לרעהו וההימנעות מאחריות הדדית – דבר המביא לתבוסה ולגלות. משום כך הניאוף משמש אב־טיפוס לזלזול באחר ולחוסר אכפתיות כלפיו.
הגמרא ביומא (ט ע״ב) ממשיכה ואומרת:
“אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.”
הגמרא מלמדת שהמפתח להצלחתנו הלאומית הוא תיקון היחסים בינינו לבין שאר בני החברה – קבלת אחריות הדדית.
עיקרון זה של אחריות קולקטיבית מצוי לכל אורך התנ״ך. הנביא יחזקאל מקונן על כך שהעם עושק וגוזל, מנצל את העני והגר, והמנהיגים אינם מתקנים – ועל כן באה חמת ה’.
וכן בספר יהושע מסופר על עכן, שלקח מן החרם שלא כדין אחרי מלחמת יריחו. אף שחטאו היה אישי לכאורה, נאמר: “וימעלו בני ישראל מעל בחרם... ויחר אף ה’ בבני ישראל” – והעם כולו נענש והפסיד במלחמה בעי.
בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין מג ע״ב מבואר שעקרון הערבות החל עם כניסת ישראל לארץ. אמנם יש מחלוקת תנאים אם נענשים על “נסתרות”, אך הכל מודים שעל “הנגלות” – שהציבור יודע ואינו מוחה – יש אחריות קולקטיבית.
הרמב״ן בפירושו לדברים כט, כח, מבאר שה”נגלות” הן העבירות הנעשות בפרהסיה, ועליהן הציבור נענש אם אינו מבער הרע מקרבו, ואילו ה”נסתרות” לה’ אלוקינו.
וכן בתלמוד ירושלמי מסכת פאה (א, א) נאמר שדורו של דוד – אף שהיה מלא צדיקים ולומדי תורה – היו נופלים במלחמה מפני שהיו בהם דלטורין ומלשינים. לעומת זאת דורו של אחאב, אף שעבד עבודה זרה, היו מנצחים במלחמה מפני שלא היו בהם מלשינים, ושמרו על נאמנות פנימית.
בעל “אור לישרים” על הירושלמי מסביר שהגמרא מלמדת שדורו של דוד היה מרומם מאוד מבחינה רוחנית, אך לשון הרע והבגידה מבפנים חתרו תחת העם והביאו להפסדים. דוד מתפלל שהשכינה תסתלק מחברה כזו. לעומת זאת דורו של אחאב, אף שחטאו בעבודה זרה, שמרו על אחריות הדדית, ולא הסגירו איש את רעהו – ולכן הצליחו במלחמה.
המסקנה החריפה של הגמרא היא שנאמנות פנימית והיעדר לשון הרע יכולים לגבור אף על כישלונות רוחניים חמורים; ואילו צדקות ולימוד תורה אינם מגינים על דור שמורעל בשנאה, בהלשנה ובחוסר דאגה לזולת.
לח. ערכים של הנביאים
התלמיד: אני מבין שיש נביאים המדגישים את הצורך באחריות משותפת ואת העונשים הכרוכים בהתעלמות מאחריות זו, אך מי אומר שזהו מסר אחיד? אולי יש נביאים אחרים שלא הדגישו מסרים אלו לבני ישראל.
הרב: נבואה שונה מאוד מוויכוחים ודיונים שאנו עשויים לפגוש בדורות מאוחרים יותר. בנבואות הללו, הקב”ה מלמד אותנו אילו ערכים עלינו להעמיד בראש סדר העדיפויות. מערכת הערכים שלנו היא מוחלטת ואינה משתנה עם הזמן. לכן ישנם נביאים רבים נוספים שהדהדו את אותו המסר.
זכריה כותב בבירור שהגלות באה בשל היעדר סדר אזרחי והיעדר חמלה כלפי הגר, היתום והעני, וכן בשל מחשבות רעה איש על אחיו והתעלמות מתוכחות הנביאים.
זכריה אמר:
“וַיְהִי דְּבַר־ה’ אֶל־זְכַרְיָה לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה’ צְ-בָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאׇזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה’ צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה’ צְ-בָאוֹת. וְאֵסָעֲרֵם עַל כׇּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה.” (זכריה ז, ח–יד)
זכריה מלמד אותנו שכאשר מתרחשת פורענות בקהילותינו, התגובה שלנו לא אמורה להיות לכך שהגברים ילמדו יותר תורה ושהנשים יתלבשו בצניעות רבה יותר, וכך כביכול תהיה זו הזכות שתעצור את סבלנו.
אלא שעלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו. עלינו לסייע זה לזה בכל דרך ובכל אופן — כולל סיכון חיינו כדי להגן על אחינו בני ישראל. זהו אחד הביטויים העליונים של דאגה ואחריות קולקטיבית — ערבות.
מיכה והושע שניהם אמרו לעם ישראל שהקב”ה אינו חפץ בקרבנותיהם כל עוד הם מתעלמים מחובותיהם כלפי הזולת.
מיכה אמר:
“בַּמָּה אֲקַדֵּם ה’ אִכַּף לֵאלֹקֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי־שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹקֶיךָ.” (מיכה ו, ו–ח)
וכן הושע אמר:
“כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹקִים מֵעֹלוֹת.” (הושע ו, ו)
הם ניבאו שהקב”ה רוצה שנעשה משפט, נאהב חסד ונלך בצניעות בדרכיו. כל עוד אנו מתמקדים אך ורק ביחסנו כלפי הקב”ה באמצעות לימוד תורה ומתעלמים מיחסנו כלפי הזולת — אשר חשיבותו הודגשה שוב ושוב על ידי הקב”ה בדברי הנביאים — היכן באמת עומד יחסנו כלפי ה’?
אם אנו באמת רוצים לסייע לעם ישראל בזמן הזה, עלינו לפעול באופן יזום, מוחשי וישיר, כפי שהנביאים הורו לנו וכפי שערבות מחייבת אותנו.
אין להשתמש בלימוד תורה כקביים או כתירוץ להימנע מהתמודדות ישירה עם סוגיות המחייבות טיפול. הוספת לימוד תורה מתאימה כאשר יש לאדם זמן נוסף שאינו בא על חשבון העזרה שעם ישראל זקוק לה כעת. אמירה שלימוד התורה יהיה ההגנה שלנו הופכת את התורה למעין “סגולה”.
לט. סיכום
התלמיד: אם אני אסכם את דבריך, יוצא מכל מה שראינו שיש לנו חיוב, בין לפי הרמב”ם, הרמב”ן, הרב שלמה זלמן אוירבאך, הרב אלישיב והחזון איש, להילחם מול האויבים הקמים עלינו בעת הזו השכם וערב ומנסים יומם ולילה להרוג ולהשמיד אותנו, גברים, נשים וטף.
יש ערך עצום בלימוד התורה, אבל לימוד שאין עמו מעשה אינו מגן עלינו. מטרת הלימוד היא על מנת לקיים, אם עושים זאת, מקיימים את הברכה של “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ” (ויקרא כו, ג-ו).
אנחנו במצב של שמד, לא שעת השמד של מדינת ישראל מול החרדים, אלא המחבלים מול עם ישראל. לכולנו יש חיוב מן התורה להילחם. מי שהצבא אומר שאין לו צורך להילחם, חשוב לו להתפלל עבור חבריו הלוחמים. אבל אי אפשר לבחור בעצמנו שאין צורך להתגייס. ה’ יציל אותנו בגלל האמונה והביטחון בה’ של הלוחמים, כמו שהסבירו הרמב”ם והרד”ק.
לכל אחד ואחד מאתנו יש חובה הלכתית ומוסריתלהיות אחראים זה לזה, אף אם הדבר מוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו, כפי שנראה מדברי ספר ישעיהו, ספר ירמיהו, ספר הושע וספר זכריה. דבר זה נכון במיוחד כעת, כאשר אנו מוצאים את עצמנו בסכנה מתמדת ואויבים מקיפים אותנו.
בעזרת השם, אנחנו, יהודים שומרי תורה, נשמור את כל המצוות והחיובים המוטלות עלינו, אפילו את המצוות המסוכנות, תוך כדי שיפורים בצבא כדי לשלב בקלות את אורח החיים של עולם החרדי, לקיים את הציווי “והיה מחניך קדוש”.
הרב: נפלא ביותר!
חלק ז׳: נספח
מ. ההקשבה לגדולים שבדורינו וקבלת החלטות
התלמיד: רבי, אני מבין שעל פי דברי חז”ל הרבים שהראית לי, הדבר הנכון לעשות הוא להילחם במלחמת מצוה. אך כיצד ייתכן הדבר אם כל הגדולים נראים כחולקים על מה שאמרת?
הרב: אכן זו שאלה חשובה ויסודית מאוד. הגדולים הם קדושים ודורשים מאיתנו את מלוא הכבוד והיראה. כפי שנאמר בספר ישעיהו (ישעיהו ל, כ): “והיו עיניך רואות את מוריך.”
אני סבור שהתשובה לכך מורכבת מכמה רבדים.
ראשית, חשוב לזכור שלכל אחד ואחד מאיתנו יש חלק בתורה. אנו גם מסוגלים וגם מצופים לתרום כפי יכולתנו. האחריות הזאת איננה שייכת רק לאלו ש”בראש הפירמידה”, וכפי שנאמר (דברים ל, יד):
“כי קרוב אליך הדבר מאוד.”
שנית, אנו מוצאים פעמים רבות שיוזמות חשובות התחילו מלמטה כלפי מעלה.
לדוגמה: בחורי ישיבת מיר, בהנהגת הרב לייב מאלין, מרדו בהנהלת הישיבה ואילצו אותם להסכים לברוח מזרחה, ובכך הצילו את עצמם בשנחאי. למרות שרב חיים עוזר היה גדול הדור הבלתי מעורער של אותו דור, ולמרות קריאתו להישאר באירופה, תלמידי מיר קבעו שהדרך הנכונה היא לברוח מאירופה.
ואכן, לאחר שראה את אחדות בחורי מיר בעמדתם, אמר רב חיים עוזר זצ”ל באמרה מפורסמת שאולי עמדתו שלו אינה נכונה: “א ישיבה איז גרעסער ווי דער גדול הדור!” כלומר, ההסכמה רחבה של תלמידי הישיבה יכולה לגבור אף על הסתייגויותיו שלו.
ומה שחשוב להדגיש, זה שאף אם רב חיים עוזר זצ”ל טעה בשיקול דעתו, הוא עדיין היה הגדול הדור שלנו. אין סתירה בין היות הגדול הדור לבין האפשרות שיטעה. זהו חלק ממה שעושה אותנו אנושיים. לא ניתנה תורה למלאכי השרת! – התורה לא ניתנה למלאכים (ראה ברכות כה ע”ב ושבת פח ע”ב).
זה גם מה שמבדיל בין ההשקפה היהודית לבין ההשקפה הנוצרית. בעוד שהנצרות דורשת ממאמיניה לראות במנהיגיהם קדושים ללא רבב, היהדות מעולם לא דרשה אמונה עיוורת ובלתי מותנית במנהיגיה.
אנו רואים נקודה זו לכל אורך התנ”ך: משה רבנו טעה בהכאת הסלע; הוא גם קיבל תוכחה מיתרו שהובילה לשינוי במערכת המשפט; דוד המלך חטא עם בת שבע; חזקיהו חטא כאשר הראה את אוצרות בית המקדש; יאשיהו לא הקשיב לאזהרת ירמיהו, דבר שהוביל לפלישת פרעה נכו ליהודה — והרשימה עוד ארוכה.
חשוב לציין שגם שינויים נוספים בחברתנו התרחשו מלמטה כלפי מעלה. דוגמה בולטת היא שרה שנירר, אשר למרות הקונצנזוס הקודם שלא ללמד בנות תורה, דבקותה הביאה את גדולי ישראל ללכת בעקבותיה.
הרמב”ם (הלכות יסודי התורה ה, יד) מסביר שחילול ה’ מתרחש כאשר אדם גדול בתורה נוהג בדרך המביאה ללעג רחב, אף אם לא נעברה עבירה טכנית.
לצערנו, כאשר מופצים מסרים — וחלקם אף קוראים לכולם להימנע משירות צבאי — בזמן שרבים כל כך מבלים מאות ימים בשירות מילואים בהגנה על עם ישראל מפני אויבים המבקשים את השמדתנו, ורבים נפצעו ונהרגו במלחמה זו, הדבר מהווה חילול ה’ חמור.
לפיכך קיימת אחריות הלכתית להביא נושא זה לדיון ולבירור.
הגמרא במסכת עבודה זרה (יח ע”א) מלמדת שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה — נענש. והגמרא במסכת שבת (נד ע”ב) מחמירה עוד יותר, ואומרת:
“כׇּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.”
ומטעמים אלו, ראוי ואף חשוב שאשתף עמך דברי תורה אלו.
לתגובות, ניתן לכתוב מייל: