קונטרס האמת תהא נעדרת
גיוס, תורה, ומה שביניהם
לחץ על קישור זה לגרסה האנגלית:
ניתן להוריד את הקונטרס כולו כקובץ כאן:
על המחבר:
משה קלוזנר גדל בניו ג’רזי. הוא למד בישיבת מיר ירושלים, ועכשיו גר ברמת בית שמש. בתקופה האחרונה, משה התנדב והתגייס לצה”ל במסגרת גיוס חרדים כדי להגן על משפחתו, קהילתו, ובני עמו.
“האמת תהא נעדרת” - גיוס, תורה, ומה שביניהם
בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא חוּצְפָּא יִסְגֵּא וְיוֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיוֹקֶר, וּמַלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת וְאֵין תּוֹכַחַת. בֵּית וַועַד יִהְיֶה לִזְנוּת וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנְנוּ, וְחַכְמוֹת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעֱדֶרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים — בֵּן מְנַוֵּול אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו, וְעַל מָה יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן — עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. (סוטה מט:)
אנחנו נמצאים בנקודה קריטית בהיסטוריה שלנו. בעוד אנו מותקפים בשבעה חזיתות לאחר התקפת החמאס חסרת התקדים ב-7 באוקטובר, רבים בעולם התורה שואלים: “איך אני יכול לשרת את עם ישראל בצורה הטובה ביותר כרגע? מה התורה וחכמינו רוצים מאיתנו בשלב הזה? האם כל אחד צריך להתגייס לצבא או להרבות בלימוד תורה? האם תלמידי חכמים צריכים להתגייס? האם זה אסור לפי הלכה להתגייס לצבא?”
שיחה זו בין רבי לתלמיד, תעסוק בנושאים אלו באופן מעמיק.
חלק א’: בעניין ביטול תורה בזמן מלחמה
חלק ב’: בעניין תורה מגנא ומצלא
חלק ג’: בעניין השתדלות
חלק ד’: בעניין מי חייב ללחום
חלק ה’: בעניין ביטחון בה’ וכוחי ועוצם ידי
חלק ו: נספח
חלק א’: בעניין ביטול תורה בזמן מלחמה
א. בעניין “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית רבה סה כ)
התלמיד: שלום כבוד הרב, האם יש להתגייס ולשאת בנטל? או שהעזרה האמיתית זה לימוד התורה הקדושה ובזה אני מסייע יותר?
הרב: מה דעתך?
התלמיד: אני זוכר בישיבה היה פעם דרשן ודרש כך: “וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו”. (בראשית כז כב) בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידיים ידי עשו שולטות בכם.
אבל קשה! שהרי זה כתוב לכאורה בדיוק הפוך כשקול קול יעקב אז “והידיים ידי עשו” משמע שאז כן שולטות בנו. ותירץ מספר תירוצים יפים:
א. דרך רמז אפשר לומר כמו שכתוב בברכות לה: “מי שלומד תורה מלאכתן נעשית על ידי אחרים.” זה הכוונה שהקול קול יעקב שלומדים, אז הידיים, היינו המלאכה נעשית בידי עשו וממילא לא שולטות בנו. (דגל מחנה אפרים- פרשת תולדות סימן יז)
ב. כתוב “קול” בכתיב חסר, כלומר כאשר הקול “קל” שנעשה רפיון וחולשה בקול התורה של יעקב, אזי שולטות ידי עשו. אבל “שהקול קול” ללא חולשה והקלה, אין ידי עשו שולטות. (הגאון מוילנא – הובא בספר מעינה של תורה דף 117)
ג. יצחק אמר את זה בתימהון, “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו?” לא יכול להיות ששני הדברים הם ביחד! אלא אם הקול קול יעקב אז לא יתכן שהידיים ידי עשו. (אבני אזל- הובא בספר מעינה של תורה דף 117)
הרב: למעשה כל זה נחמד לדרשות אבל תמיד צריכים ללכת למקור הדברים, והמקור של המדרש זה: “אמר רבי אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו. אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידיים ידי עשו, ואם לאו, הידיים ידי עשו, אתם יכולים להם”. (בראשית רבה סה כ)
כשמדייקים בדברי המדרש, רואים שהידיים כאן מדובר רק על הידיים של יעקב, וכך פירושו: “בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידיים (של יעקב נחשבו כ) ידי עשו. כלומר, שהידיים של יעקב אינן דומות ונחשבות כידיים של עשו. אבל בזמן שאין קולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, והידיים של יעקב נחלשו באופן רוחני, אז הידיים שלנו נחשבו כידיים של עשו. וזה מדויק שמדברים על משהו רוחני, בגלל שהלשון של המדרש הוא: “תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו,” ולא כתוב: “תאמר שאנו יכולים להשתלט באומה זו.”
וגם לפי הפירושים שלא מסבירים את המדרש ככה, צריכים לחלק בין תינוקת של בית רבן לבין שאר בני אדם (וכמו שנראה להלן שלא מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש – שבת קיט). והכי חשוב לציין, שהמדרש הזה לא מדובר כשאנחנו כבר באמצע מלחמה.
ב. בעניין “ אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ “ (ויקרא כו: ג-ו)
התלמיד: אבל זה לא רק מדרש! זה כתוב מפורש בתורה שאם אנו עמלים בתורה יהיה שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם... שנאמר: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.“ (ויקרא כו ג-ו)
רש”י: אם בחקתי תלכו. יָכוֹל זֶה קִיּוּם הַמִּצְווֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִיתֶם אֹתָם הֲרֵי קִיּוּם הַמִּצְווֹת אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ? שֶׁתִּהְיוּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה (ספרא): ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמֹר וּלְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר “וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם” (דברים ה א):
הרב: בדיוק הפוך! מפורש בפסוקים וברש”י הנ”ל שלימוד תורה לא מספיק כדי לקבל את הברכה של “ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם”. אלא צריכים גם לקיים את “ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם.” זה בא ביחד! וכמו שרש”י אומר “על מנת לשמור ולקיים”. אם אנחנו רק עמלים ולומדים ולא מקיימים את המצות, אין את הברכה של “ונתתי שלום בארץ”, וכלול בזה גם את מצות מלחמת מצוה, ואת “לא תעמוד על דם רעך”... (ויקרא יט:טז)
הרעיון זה גם מבואר בגמרא (יבמות ק״ט ע״ב). הגמרא מפרשת את דברי רבי יוסי כך:
”כל האומר אין לו אלא תורה” - כלומר, שהוא עוסק בלימוד תורה אך אינו מקיים את התורה –”אפילו תורה אין לו.” הגמרא מבארת שכוונתו היא שאינו מקבל שכר אפילו על לימוד תורתו.
וממשיכה הגמרא ושואלת: “מאי טעמא” (מה טעם הדבר)? אמר רב פפא: “דכתיב: ‘ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם’ (והפסוק השלם: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאׇזְנֵיכֶם הַיּוֹם, וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. (דברים ה׳:א׳). כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲשִׂיָּה יֶשְׁנוֹ בִּלְמִידָה, כֹּל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲשִׂיָּה אֵינוֹ בִּלְמִידָה.”
הפסוק מלמד שכל העוסק בקיום המצוות זוכה גם לשכר על עיסוקו בתורה, ואילו מי שאינו עוסק בקיום המצוות – אינו זוכה לשכר על לימוד התורה.
לימוד התורה של מי שמבקש לעסוק בלימוד בלבד, בלא קיום המצוות, אינו נחשב אף לקיום מצוות לימוד התורה. וכשם כן, הימנעות מקיום החובה להילחם באויבינו בטענה שלימוד התורה חשוב יותר – היא הסיבה לכך שאין זוכים לקבל שכר על לימוד התורה.
ג. בעניין “אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי” (נדרים לב)
התלמיד: אבל בלי התורה אין בכלל קיום לעולם כמו שכתוב “כֹּה אָמַר ה’ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי” (ירמיהו לג כה). והובא בגמ’: “דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: גְּדוֹלָה תּוֹרָה, שֶׁאִילְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי וְגוֹ׳״. (נדרים לב) העולם לא יכול להתקיים ללא לימוד תורה!
הרב: מסכים שיש ערך גדול ללימוד תורה, אבל היו דורות שהיו מעט מאוד לומדים תורה, ובכל זאת העולם התקיים. כיום יש כמויות של לומדי תורה בכל רחבי הגלובוס, וגם אם כל הבחורים בארץ יתגייסו, עדיין יישארו כמויות של אברכים, ילדים ומבוגרים שלומדים תורה יומם ולילה, ואף הבחורים בזמני הצבא יכולים לשבת וללמוד. ואולי אפילו יותר חשוב לדייק במילים של הגמרא, שלא כתוב “שאילמלא לימוד התורה, לא נתקיימו שמים וארץ.” אלא, כתוב “שאילמלא תורה, לא נתקיימו שמים וארץ.” הפירוש הוא, שהעולם מתקיים בגלל הברית שכרתנו עם ה’, שזה כולל גם לימוד וגם קיום התורה ע”י מצוותיה.
ד. בענין “לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן” (שבת קיט)
התלמיד: אבל זה סכנה לבטל את הלומדים כמו שכתוב בגמ’ “אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘שְׁפוֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְגוֹ׳. מַה טַּעַם ‘שְׁפוֹךְ’ — מִשּׁוּם דְּ’עוֹלָל בַּחוּץ’” (דהיינו שהם שלא היו בלימודים). (שבת קיט:)
הרב: כפי שכתבתי יש ב”ה הרבה לימוד תורה בכל שכבות הגיל ובכל קצוות הארץ והעולם! כפי שלא היה באף דור! אפילו אם מגייסים את כל בחורי הישיבות לא יפסק לימוד התורה. ובכלל הגמ’ שהבאת מדברת על תינוקות של בית רבן ולא על מבוגרים! שהרי כמו שמפורש בגמרא שם, תינוקות של בית רבן לא מבטלים אף לבניין בית המקדש.
ה. בעניין עונש של אסא המלך שעשה אנגריא לתלמידי חכמים (סוטה י)
התלמיד: אבל הרב לימד אותנו שכשמבטלים תורה מקבלים על זה עונש חמור כפי הגמ’ בסוטה (דף י) מביאה: “וְיֶתֶר כָּל דִּבְרֵי אָסָא וְכָל גְּבוּרָתוֹ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה הֲלֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת רַגְלָיו.” (מלכים א טו כג) אסא היה מלך יהודה ואמרו שנענש, שחלה את רגליו, (מלכים א’ טו כג) מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, כאמור (שם כב) “והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה.” ופירשו ‘אין נקי’ שגם תלמידי חכמים קרא לעבודה זו, שהייתה צריכה לו לחזק את ערי ארצו במלחמתו עם בעשא”.
הרב: אמת! תלמידי חכמים זה קודש קודשים ויש להיזהר לא לבטלם, אך יש הבדל עצום בין לחייב תלמידי חכמים לבנות בניינים כפי שחייב אסא ולבין ללחום במלחמת מצוה של הצלת כלל ישראל.
ו. בעניין עונש של אברהם אבינו שעשה אנגריא לתלמידי חכמים (נדרים לב)
התלמיד: אז למה כתוב שאברהם אבינו נענש.. “מפני שעשה אנגריא לתלמידי חכמים.” והר”ן שם כתב: “שהוליכן למלחמה.”? (נדרים לב.)
הרב: קושיה יפה! אבל עיין מהר”ל (גבורת השם פרק ט’ דף 55) שמסביר שאברהם החליט ללחום דרך נס עם 318 אנשים מול 4 מלכים, אז אם כבר סומכים על נס, אפשר לא לערב אותם, שהם לא מלומדי מלחמה. ואם לא רוצים לסמוך על הנס, אז כדאי להביא מלומדי מלחמה. אבל זה לא אומר שבמקום שיש מדינה, אין צורך לגייס ולהיות גם תלמידי חכמים וגם מלומדי מלחמה. לא היה לנו עם או מדינה בימי אברהם אבינו. היום, צריכים להיות מלומדי מלחמה כדי לשמור על עצמנו. ועוד יש לחלק ששם אברהם ביטל תלמידי חכמים עברו אדם בודד – לוט ולכן הייתה תביעה עליו, אך עבור הגנת והצלת עם שלם פשוט שמותר!
ומעניין גם לציין את מה שכתב בספר הערוך ערך “אנגריא” שם מסביר שאם יש מצב שחתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים, אז קל וחומר שתלמידי חכמים יוצאים, וזה לשונו: “... מאי “אין נקי” אמר רב יהודה אמר רב אפי’ חתן מחדרו וכלה מחופתה פי’ וכל שכן תלמידי חכמים.“
ובזה גם אפשר להבין את הסיפור של לקיחת הארון הקודש בידי הפלישתים, המובא בספר שמואל א’ פרק ד. בני ישראל יצאו ללחום נגד הפלישתים והפסידו כארבעת אלפים איש. כדי לנצח את הפלישתים, בני ישראל החליטו לצאת במלחמה נגד הפלישתים עוד פעם, אבל הפעם עם הארון הקודש בידם. בניגוד לניצחון, הם הפסידו עוד פעם, והפלישתים הרגו 30,000 איש, כולל שני בני עלי, ולקחו את הארון הקודש מהם.
למה הם נענשו עבור הבאת הארון לשדה הקרב?
המלבים שם מסביר ש”חשבו באשר בהכרח יציל את ארון עוזו וישמרהו מיד פלשתים ועל ידי זה ינצלו וישמרו גם הם, וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו”.
אנחנו לא יכולים לקחת את הארון הקודש, או במקרה של אברהם אבינו, אנשים שאינם מלומדי מלחמה, ולקוות שה’ יציל אותנו בדרך נס בגלל הזכויות או הקדושה שבהם. ובזמננו, אסור להשתמש בתורה כסוג של סגולה בניסיון להגן עלינו מפני סכנות גשמיות.
ז. בעניין “וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁלָּן בְּעוּמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה (מגילה ג)
תלמיד: ומה עם הגמ’ במגילה שכותבת שיהושע קיבל תוכחה ממלאך ה’ בגלל שהוא לא למד תורה לפני המלחמה נגד עי? כתוב שם: ״וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ [וְגוֹ׳] וַיִּשְׁתָּחוּ לְאַפָּיו...... אָמַר (המלאך) לוֹ (ליהושע): אֶמֶשׁ בִּטַּלְתֶּם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְעַכְשָׁיו בִּטַּלְתֶּם תַּלְמוּד תּוֹרָה. אָמַר (יהושע) לו (למלאך)ֹ: עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ? אָמַר (המלאך) לו (ליהושע)ֹ: ״עַתָּה בָאתִי״ (כלומר, באתי בגלל ביטול תלמוד תורה). מִיָּד: ״וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁלָּן בְּעוּמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה. וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַתָּה בָאתִי״! (מגילה ג) רואים שתלמוד תורה יותר חשוב מלחימה, ומי שלומד לא חייב ללחום!
הרב: לפי הגמרא הם אכן הלכו למלחמה וכל התביעה הייתה רק על הזמן שלא נלחמו מדוע לא למדו בזמן זה. אך אי אפשר ללמוד מכאן שלא צריכים להילחם.
בנוסף, המלאך דיבר רק ליהושע, ולא לשאר בני ישראל שלחמו נגד עי, ורק הוא נכנס לעמק של הלכה, ולא שאר בני ישראל. למה? בגלל שיהושע קיבל את המסורה ממשה רבינו, והיה לו את התפקיד למסור את המסורה שהוא קיבל לדור הבא (עיין משנה אבות א:א). ובגלל זה הגמרא משתמשת במילים של “אמש ביטלתם תלמוד תורה“ ולא “אמש ביטלתם לימוד תורה“, בגלל שהמשמעות של “תלמוד תורה” היא גם ללמד תורה לאחרים.
ומעניין לדעת שהרד”ק סובר שהגמרא היא רק דרך דרוש ושזה לא אכן קרה בפועל, וכך כותב: “שאם המלאך בא להוכיח אותם על ביטול תורה בשעת מלחמה קשה! שהרי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה! ועוד כי הפסוק “וילן יהושע” הוא רחוק מזה הפרשה כי הוא במלחמת העי. ועוד כי כותב הדרש הזה טעה בפסוק “וילן” כי ב’ פסוקים הם. “וילן יהושע סופו בתוך העם” והפסוק האחר “וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק.” ויש בו דרש אחר: “עתה באתי” עתה באתי שני פעמים. אני הוא שבאתי בימי משה רבך, שנאמר “הנה אנכי שולח מלאך” וראה אותי ולא רצה שאלך עמו שאמר להקב”ה איני חפץ אלא בך מיד “ויפל יהושע אל פניו ארצה”.” (רד”ק יהושע ה יד)
חלק ב’: בעניין תורה מגנא ומצלא
ח. בעניין: “תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא (סוטה כא)
התלמיד: אבל התורה היא מגינה עלינו ולא הצבא כמו שגמ’ אומרת: א”ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא. בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא. (פירוש: מצוות מגינות ומצילות בזמן עשיית המצווה, ושלא בזמן המצווה, היא מגינה אבל לא מצילה. אבל תורה - בין בזמן שעוסקים בה, ובין בזמן שלא עוסקים בה, מגינה ומצילה.) (סוטה כא)
הרב: על אף שהגמרא הזו מצוטטת מפי כל ואולי אחת הגמרות הכי מפורסמת. אבל לצערי אנשים הוציאו אותו מהקשרו, כי רש”י כותב במפורש. שהתורה מגינה מיסורים, ומצילה מיצר הרע. ולא כמו שההמון מפרש...
רש”י: מצוה בעידנא דעסיק בה - והיינו לפי שעה דאמר מגנא מן היסורין ומצלא מיצה”ר שלא יכשילנו לחטא.
וגם לפי שיטת ההמון, כתוב תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא. וא”כ לכאורה התורה הייתה צריכה להגן והציל גם בזמן שלא עוסק בה, אתמהה.
ט. בעניין “בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ, יִנָּצֵל הָעוֹלָם” (שיר השירים רבה ב:ב)
התלמיד: ומה עם המדרש: רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי סִימוֹן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְיָרְדוּ וְנָטְעוּ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשׁוּרָה שֶׁל גְּפָנִים וְשׁוּרָה שֶׁל רִמּוֹנִים וְשׁוּרָה שֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מֶה עָשָׂה, וּמָצָא מָלֵא חוֹחִין וְדַרְדַּרִים, הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, אָמַר הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לְאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לִרְאוֹת מַה שֶּׁעָשָׂה, וּמְצָאוֹ מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר אֱנוֹשׁ נִמְחֶה מִן הַמַּיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל נִמְחֶה מִן הַמַּיִם, דּוֹר הַפְלָגָה, בְּמַיִם, הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, י): ה’ לַמַּבּוּל יָשָׁב, וְרָאָה שׁוֹשַׁנָּה שֶׁל וֶרֶד, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁסִּדְּרוּ יִשְׂרָאֵל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל (שמות כד, ז): נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ, יִנָּצֵל הָעוֹלָם. (שיר השירים רבה ב ב)
הרב: המדרש מסביר שלפני מתן תורה, לא היה טעם או תכלית לעולם לעמוד, אבל אחרי מתן תורה, העולם קיבל את הסיבה להמשיך. בגלל שיש עכשיו את התורה ואת בני ישראל, העולם קיבל את התכלית שלו וכדאי לו להמשיך ולהתקיים. אבל אין זה אומר שאם יש טעם מוצדק שבגללו אנשים לא יכולים ללמוד, שהעולם ייהרס בגלל זה. גם מופיע במדרש כאן את המילים “בשביל שושנה זו (פירוש: בני ישראל) ינצל הפרדס (פירוש: העולם)”. וזה אותו רעיון, שאחרי המעשה של מתן תורה, בני ישראל נתן טעם לעולם להמשיך.
י. בעניין “מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁיַּעַמְדוּ בַּמִּלְחָמָה? “שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם”, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה” (מכות י)
התלמיד: ומה הרב יענה על הגמ’ הזו? “אמר רבי יהושע בן לוי: מַאי דִּכְתִיב ‘עֹמְדות הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיךִ יְרוּשָׁלָםִ?’ מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁיַּעַמְדוּ בַּמִּלְחָמָה? “שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָםִ”, שֶׁהָיוּ עוסְקִים בַּתוֹרָה. (מכות י).
הגמרא דורשת בפירוש שהתורה של העוסקים בתורה מגינה עלינו בזמן מלחמה!
הרב: רבי יהושע בן לוי היה באמת יחיד בדורו שסמך על זה, אבל רוב האמוראים חלקו עליו, ולא סמכו על הלימוד תורה שלהם להציל אפילו את עצמם וקל וחומר לא להגן על אחרים.
ואפילו רבי יהושע בן לוי הצליח להגן רק על עצמו ולא על אחרים, וכמו שכתוב בגמרא בכתובות (עז:): “מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן: הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי (שֶׁל) בַּעֲלֵי רָאתָן (שהם מעבירים את המחלה) . רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּזִיקֵיהּ (לא היה יושב במקום שנושבת בו רוח מכיוון בעל ראתן). רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאֻהְלֵיהּ (לא היה נכנס באהלו של בעל ראתן). רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַף לָא יהֲובֿ אָכְלִי מִבֵּיעֵי דְּהָהִיא מְבבֿאָה (לא היו אוכלים ביצים מאותו מבוי שגר בו בעל ראתן). (ואילו) רַבִּי יְהושֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרָך בְּהוּ וְעָסֵיק בַּתוֹרָה (נדבק בהם ועוסק בתורה). אָמַר: ‘אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן’. אִם חֵן מַעֲלָה עַל לומְדֶיהָ, אַגּבֿנֵי לָא מַגְּנָא (אינה מגינה עליהם מפני הפורענות)?”
רואים מכאן שכל האמוראים האחרים חוץ מרבי יהושע בן לוי, לא סמכו על הלימוד תורה שלהם להציל אפילו את עצמם (!) מהמחלה של בעלי ראתן. קל וחומר שלא חשבו שיש ללימוד תורה שלהם את הכח להציל אחרים. אז בזמן מלחמה, לא יכולים להעיז ולהגיד שהלימוד תורה שלנו מציל את העם .(ובכל מקרה, אנחנו נוהגים כמו האמוראים שחולקים על רבי יהושע בן לוי, ובגלל זה אנחנו זהירים לקבוע תורים אצל רופאים ולטפל במחלות.)
אך גם בדרשה של רבי יהושע בן לוי של “שערי ירושלים” צריכים לדייק, שלא כתוב “לומדי תורה,” אלא “עוסקים בתורה“. והוא מפרט שמדברים על מי שהיו “בשערי ירושלים“. למה זה חשוב? אם מדברים על לומדי תורה, אז זה יכול להיות בכל מקום, לא רק בשערי ירושלים. אלא מדובר על הדיינים שדנו דינים בשערי ירושלים – גדולי הדור, שתפקידם הוא להדריך את העם. וברור שצריכים את המנהיגים לתפקד גם בזמן מלחמה. וגם אם תאמר מכאן מקור לעוסקים בתורה שמגינים על החיילים, אלו היו המובחרים שבלומדים הדיינים– הסנהדרין שישבו בשערי ירושלים, אבל כל הבחורים הצעירים היו יוצאים לצבא ללחום, בעוד המבוגרים שלא יכולים ללחום היו עוסקים בתורה.
ובזה אפשר להבין את התוכחה של דבורה הנביאה שמופיע בשירת דבורה (ספר שופטים ה:טו).
כתוב שם: “וְשָׂרַ֤י בְּיִשָּׂשכָר֙ עִם־דְּבֹרָ֔ה וְיִשָּׂשכָר֙ כֵּ֣ן בָּרָ֔ק בָּעֵ֖מֶק שֻׁלַּ֣ח בְּרַגְלָ֑יו בִּפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדֹלִ֖ים חִקְקֵי־לֵֽב.”
דבורה הנביאה מוכיחה את שבט דן ושבט ראובן על שלא השתתפו במלחמת ישראל נגד סיסרא, למרות ששבט יששכר, שהם היו יושבים כל יום ללמד תורה לעם ישראל, כן הגיעו למלחמה.
המצודת דוד שם מסביר: “רצה לומר, עם כי השרים ביששכר ישבו בכל עת עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט, וכמו שכתוב (דברי הימים א יב:לג), ‘ומבני יששכר יודעי בינה לעתים’ וגו׳, ולא נסו אם כן מעולם ללכת במלחמה, ויששכר עם כל זה עשה כן כמו ברק, וירד למלחמה כמוהו.
רואים גם מכאן, שלימוד תורה אינו פוטר מללחום כשצר בא עליך, והדרישה של דבורה הנביאה מכל השבטים ללחום הייתה מוצדקת.
ויש איסור חמור לפרוש מן הציבור ולסרב להשתתף במלחמת ישראל:
אחרי המעשה המזדעזע של פילגש בגבעה (ספר שופטים פרק כ), שאנשים משבט בנימין אנסו אישה והמית אותה, ושאר השבט לא מיחו, כל שאר שבטי ישראל החליטו שיש צורך להילחם נגד שבט בנימין. כל בני ישראל השתתפו במלחמה, חוץ מהאנשים של יבש גלעד. ובגלל שהתושבים מיבש גלעד לא השתתפו במלחמה, הם היו חייבים במיתה, ובני ישראל הרגו כל האנשים מיבש גלעד. מבואר בפסוקים שם, שבני ישראל היו מוצדקים בתגובה שלהם נגד תושבי יבש גלעד.
רואים מהמלחמות של סיסרא ושל פילגש בגבעה את הצורך לכולם להשתתף במלחמת ישראל.
יא. בעניין “אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה. ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה” (סנהדרין מט)
התלמיד: ומה עם הגמ’: “אמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה. ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה, דכתיב (שמואל ב ח, טו) ‘וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ. וְיוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה עַל־הַצָּבָא.’ מה טעם ‘דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ’? משום ד ‘יוֹאָב עַל־הַצָּבָא’. ומה טעם ‘יוֹאָב עַל־הַצָּבָא’? משום ד ‘דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ’.” (סנהדרין מט.)
רואים מכאן שיואב הצליח במלחמה רק בגלל הלימוד תורה של דוד המלך!
הרב: “מִשְׁפָּט וּצְדָקָה” כאן לא מיירי בתלמוד תורה בכלל, אלא בתפקיד של המלך לשפוט את העם ע”פ התורה. אז הגמרא מתארת שדוד “עסק” בתורה ולא שהוא “למד תורה”. מה כוונת הגמרא? הפירוש הוא שיואב הצליח ללחום בגלל שדוד עשה שלום עם האוכלוסייה בדיני תורה, מכיוון שהוא היה עסוק במשפט. זה התפקיד של מלך כמו שכתוב בספר ירמיהו וכמו שהגמרא במסכת סנהדרין ו: מסבירה את המילים של “מִשְׁפָּט וּצְדָקָה”. אז בגלל שהיה שלום בתוך בני ישראל, זה מאפשר ליואב ללחום בלי הטרדות.
כתוב בגמרא (סנהדרין ו:) “וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח, טו) ‘וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל־עַמּוֹ’. והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע (פירושו: פשרה ע”י דיינים).”
אז רואים שהביטוי של “משפט וצדקה” קשור למשפט בבית דין. כמו כן, ירמיהו אומר שהמלך המשיח ישפוט את בני ישראל, ומשתמש באותן מילים של “משפט וצדקה”: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ”. (ירמיהו כג ה)
יב. בעניין אגרת של הרב קוק “והצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע”י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה” (אגרות ראי”ה קוק)
התלמיד: אבל אפילו הרב קוק כתב מפורש: “והצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע”י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החיל הלוחמים. ולדוד אמרו החיילים שלא יצא למלחמה “כי תהיה לנו מעיר לעזור”, ותרגם יונתן בצלותא (דהיינו: תפילה), וכן פרשו רש”י ורד”ק והמצודות”. (אגרות הראי”ה ח”ג תת”י).
הרב: על פניו הדברים נוקבים אבל דא עקא שצריכים לדעת באיזה הקשר הם נאמרו ואני מצטט: “ראיתי כעת שנתפרסם בחוצות ירושלים קטע מתוך מכתב של אאמו”ר הרב זצ”ל שכאילו הוא מסייע חלילה להשתמטות ממלוא החיוב של העמידה על נפשנו ועל נפש כל קהל ישראל. והנני מחוייב ומודיע בזה, למען אמיתה של תורה, כי המכתב הזה נכתב ממנו בחודש אדר שנת תרע”ז בלונדון להשתדלות לשחרור תלמידי חכמים ממלחמת אנגליה ורוסיה וגרמניה וכו’ שלא היה בה שום ענין לחיוב הצלת נפשות בישראל ובארץ ישראל. ועל כגון דא אמרו חז”ל (בבא בתרא קל:) שאין למדין הלכה מפי מעשה. ועל השימוש בדברי קטע ממכתב קדשו זה, בהעלמת הענין שהוא דן בו, ובהסבת דעת הקהל שכאילו יש לדברים הללו איזה שייכות למצבנו עכשיו, יש להצטער שהוא כמו סילוף מן המין הגרוע והמחפיר ביותר. וכבר היו כמה פעמים מעשה זייפנים וסלפנים לרעה בדברי קדשו. וכדברי הרמב”ם באגרתו, שאפשר לזייפנים לתלות בדברי תורתנו הקדושה ציווי של ‘וסרתם ועבדתם אלהים אחרים’. ונקוה בעזה”י שזה יצטרף למהלך ייסורינו ומירוקיהם בדרך גאולתנו ופדות נפשנו, בהגדלת התורה והאדרתה, בדגל שם ה’ אלקינו ורנן ישועתו בתשובת אמת, ותקומה שלימה בבית חיינו בתורתו ועבודתו ומצוותו ומלכותו, כדברו החי וקיים לעד עולם”. (הרב צבי יהודה קוק נתיבות ישראל ח”א מאמרים כ-כג)
ואף הרב קוק עצמו כתב מפורש: “ונראה דאע”פ שאין שבט לוי עורכין מלחמה, היינו לעשות מלחמה פשטית. כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל התנחלות שלו, שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא ג”כ עבודת ה’, שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה’ הוא שייך לה יותר משאר כל העם”. (הראי”ה הל’ שמיטה ויובל יג יב)
יג. בעניין: “רבנן לא צריכי נטירותא” (בבא בתרא ז:)
התלמיד: ומה עם הגמ’ “רבנן לא צריכי נטירותא.” (בבא בתרא ז:) רבנן לא צריכים שמירה. בגלל שה’ שומר עליהם!
הרב: הגמרא הזו בכלל לא מדברת על שעת מלחמה, ובגלל זה הרמב”ם מביא את זה בהלכות שכנים (ו ו): “כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת”ח צריכין שמירה, שהתורה שומרתן”. הוא לא מביא את זה בהלכות מלכים, בגלל שאין לזה קשר לזמן מלחמה. זה לעניין פטור ממס של שמירה.
הרב אלישיב בהערות על הגמ’ ב”מ קח. כותב במפורש “אינו אלא בדבר שאין פיקוח נפש. שרבנן טוענים שאין צריך חומה. אבל בישובי הספר שרוצים שישמרו מרוצחים, בזה אין יכולים לטעון שאחרים ישמרו ולא הם. וכן מצאתי בשו”ת הרדב”ז חלק ב סימן תשנב” וכ”ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות.”
גם החזון איש (בבא בתרא ה יח) כותב ש”אפשר דבעיר דכולהו רבנן, כופין זה את זה לבנות חומה.” ולא סומכים על השמירה של התורה שלהם, אפילו באותה עיר שהם גרים.
יד. בעניין: “וּמָאן אִינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אָֽמְרוּן לוֹן. סַפְרַייָא וּמַתְנִייָנַיָּא” (ירושלמי חגיגה)
כמו הגמרא הנ”ל בבא בתרא, אנחנו רואים עוד חז”ל שמלמד אותנו שיש לנו שמירה מלמדי תורה, אבל כמו הגמרא הנ”ל, נצטרך להסביר אותו, בגלל שזה הוצא מהקשרו:
תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אִם רָאִיתָ עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים. מַה טַעַם. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי יוֹשֶׁב. וַיֹּאמֶר ה’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי.
רִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא שְׁלַח לְרִבִּי חִייָה וּלְרִבִּי אַסִּי וּלְרִבִּי אִמִּי לְמִיעֲבוֹר בַּקִּרֵייָתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לִמְתַקְנָא לוֹן סָֽפְרִין וּמַתְנִייָנִין. עֲלוֹן לְחַד אֲתַר וְלָא אַשְׁכְּחוֹן לָא סְפַר וְלָא מַתְנִייָן. אָֽמְרִין לוֹן. אַייתוֹן לָן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אַייְתוֹן לוֹן סַנְטוּרֵי קַרְתָּא. אָֽמְרוּן לוֹן. אֵילֵּין אֵינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. לֵית אֵילֵּין אֶלָּא חָרוּבֵי קַרְתָּא. אָמְרִין לוֹן. וּמָאן אִינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אָֽמְרוּן לוֹן. סַפְרַייָא וּמַתְנִייָנַיָּא. הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם ה’ לֹא־יִבְנֶ֬ה בַ֗יִת וגו׳. (ירושלמי חגיגה דף ו. הלכה ז)
פירוש: רבי יהודה הנשיא שלח את רבי חייא, רבי אסי ורבי אימי לסייר בעיירות ארץ ישראל כדי לתת להם מלמדים לתנ”ך ולמשנה. הם הגיעו למקום אחד שבו לא מצאו מורה לתנ”ך ולא למשנה. אמרו להם, “הביאו לנו את שומרי העיירה”. הם הביאו להם את החיילים של העיר. אמרו להם, “אלה אינם שומרי העיירה, אלו מחריבי העיר”. שאלו אותם, “ומי יהיו שומרי העיירה”? אמרו להם, “מורי המקרא והמשנה”. והביא ראיה מפסוק “אם ה’ לא יבנה...”
מדובר כאן על מלמדים, לא בלומדים. צריכים מלמדים כדי להדריך את הדור הבא. כפי שראינו (מסכת שבת קיט:) שלא מבטלים תינוקות של בית רבן, אפילו לבניין בית המקדש, וזה כולל גם את המלמדים שלהם, אך הגמרא לא מתייחס לבחורי ישיבה או אברכים שלומדים בכולל.
ועוד, הגמרא מסבירה שיש עונש לעריות שאין להם בתי ספר או חדרים, שהם יענשו ולא יחזיקו מעמד. אבל זה חשוב לציין ש:
א) הגמרא לא מדבר על שעת מלחמה
ב) ב”ה יש לנו המון מלמדי תינוקות בכל ערי ארצינו, גם בזמן מלחמה.
וגם חשוב להסביר למה שהגמרא מתארת את החיילים כ”מחריבי העיר”. ה”פני משה” שם מסביר שהחיילים שבאותה תקופה לא שמרו על העריות בכלל, אלא, ואני מצטט: “שהן יושבין ומשמרין על בני אדם לבקש עלילה עליהם ועושין תחבולות לגזול ולחמוס אותם.” בתקופה של רבי יהודה הנשיא, המרד של בר כוכבא כבר נכשל, וכבר לא היה לעם ישראל צבא. אז כשהגמרא מדברת על “מחריבי העיר”, זה מדובר או על חיילים רומיים, או על שומרים יהודים שמונו על ידי הרומאים לבצע את רצונם.
אז זה לא קשור לצבא שלנו, שמטרתה היא להגן עלינו מהאויבים שלנו.
טו. בעניין “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” (ברכות סד)
התלמיד: ומה עם מה שכתוב: “אר”א א”ר חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר ‘כל בניך למודי ה’ ורב שלום בניך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה’ אלקינו אבקשה טוב לך וראה בנים לבניך שלום על ישראל. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום’.” (ברכות סד, מגילת תענית אדר כ)
הרב: זה לא אומר שהלימוד תורה שלהם מביא שלום בזמן מלחמה. זה מאמר יותר כללי שמסביר שתלמידי חכמים בגלל מידותיהם המתוקנות הם בעצמם מרבים שלום בעולם כפי שרואים איפה שיש ת”ח יש פחות פשיעה, כי הם מורים ומדריכים את העם לחיות בשלום. אבל זה לא פטור מללחום כשצריך, ואין זה אומר שהלימוד תורה שלהם יציל אותנו.
טז. בעניין “חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות” (סנהדרין צד)
התלמיד: אז מדוע חזקיהו תקע חרב בבית המדרש ולא נתן ללומדי תורה להתגייס לצבא? כמו שכתוב “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן”. (ישעיהו י כז) א”ר יצחק נפחא חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מה עשה נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה ועל אותו הדור הוא אומר (ישעיהו ז, כא) והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן וגו’ (סנהדרין צד:)
הרב: לא כתוב שם שחזקיהו אסר על כלל ישראל להתגייס. ה’ אכן הציל את בני ישראל בגלל שלפני שסנחריב הגיע ללחום, בני ישראל היו ראויים להיות ניצולים בגלל שהם היו שתולים בבית ה’, ולמדו שנים והיו ברמה גבוהה בעבודת השם. אז בגלל שהם למדו שנים וחזרו לעבודת ה’, לכן ה’ החליט לעשות נס ולהרוג 185,000 איש. (וי”א ראשי גייסות) אבל באותו זמן, חזקיהו לא אסר על אנשים מלהתגייס, אפילו אם מבינים את המשל של החרב כפשוטו. ובאמת הלוואי ונזכה שכל כלל ישראל ילמדו תורה...כפי שהיה בדורו.
יז. בעניין “כל ת”ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל כאינו צריך לא חרב ולא חנית” (תנא דבי רבי אליהו)
התלמיד: אבל ראיתי בתנא דבי אליהו שכותב מפורש שמי שלומד תורה לא צריך לא חרב ולא חנית וה’ שומר עליו ואני מצטט: “וכן כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב”ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות מיד שורה רוח הקודש בקרבו שנאמר ‘איה השם בקרבו את רוח קדשו’ (ישעיה סג) כאן אמרו כל ת”ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב”ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדין סביב לו וחרב ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר (תהילים קמט) ‘רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו’.” (תנא דבי רבי אליהו רבה פרק ד)
באופן דומה, בסיפור עם אלישע הנביא (מלכים ב’, פרק ו’, פסוקים ט״ו–י״ח), כאשר חיילי ארם הקיפו את עירו והנער שלו נבהל, התפלל אלישע אל ה’ שיפקח את עיני הנער. וכאשר פקח ה’ את עיניו, ראה הנער הרים מלאים סוסים ורכב אש סביבם. לאחר מכן התפלל אלישע שהצבא הארמי יוכה בסנוורים, וה’ עשה כן.
אז שוב אנו רואים שאין אנו זקוקים לצבא כדי להכניע את אויבינו!
הרב: אפילו אם נניח שזה פטור מצבא, האם אנחנו יכולים להגיד שאנחנו בבחינה של “חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב”ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות”? מצאנו מציאות כזו רק אצל אלישע הנביא... ועובדה שבזמן השואה ועוד תלמידי חכמים מופלגים ותורתם לא הצלתם.
והרי כתוב שם שאם מישהו באמת הגיע לבחינה הזאת, אז “מיד שורה רוח הקודש בקרבו“. האם זה שייך לכולם, או אפילו לרובם, של לומדי תורה בימינו? אז בוודאי שלא יכולים ללמוד מכאן שיש לפטור ללומדי תורה מגיוס. ואפילו אם יש חכם בישראל ש”שורה רוח הקודש בקרבו”, המדרש אומר שהוא עצמו מוגן, אבל לא שהוא מגן על אחרים. כרגע, כשכולנו במקום סכנה וצריכים הלצה, מוטל על כולנו, ובפרט למי שבאופן אישי מוגן מפורענות, להציל את מי שאין את אותה רמה של הגנה. יש לכולנו יש את האחריות להציל את כל אחינו בני ישראל.
חלק ג’: בעניין השתדלות
יח. בעניין “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן” (שמות יד:יד)
התלמיד: ומה עם זה שכתוב מפורש בפסוק “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן” (שמות יד יד) משמע שאנחנו בכלל לא צריכים להילחם אלא ה’ עושה לנו את העבודה?
הרב: זה לא פטור מלחימה, דלא סומכים על הנס. וזה גם לא היה צווי לדורות. ועוד, שם רוב ישראל לא למדו תורה שרובם היו עובדי ע”ז, ולכן הים בכלל לא רצה להיבקע עבורם. ורק בזכות אבות, ומשה רבנו הים נבקע.
יט. בעניין “ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ”. (שמות טו ג)
התלמיד: ומה עם הפסוק: “ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ”? (שמות טו ג)
הרב: הפסוק הזה הינו חלק מהשירה אך לגמרי לא פטור מללחום…אלא שאחרי קריעת ים סוף, משה רבנו ועם ישראל שרו והיללו את ה’ על שהטביע את המצרים, ורואים באמת בהמשך שעם ישראל נלחם עם עמלק.
ורש”י פירש: “ה’ שמו. מלחמותיו לא בכלי זיין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד ואנכי בא אליך בשם ה’ צבקות (שמואל-א יז, מה.). דבר אחר ה’ שמו, אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה, כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקים, ואין בו כח לעשות זו וזו.”
כ. בעניין: “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק” (שמות יז א)
התלמיד: אבל רואים שמשה ניצח את עמלק רק בהרמת ידיים ללא צבא. כפי שכתוב “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק”. (שמות יז א)
הרב: זו טעת להגיד שהוא ניצח לבד.
א. משה רבנו שלח לוחמים ויהושע בין נון פיקד עליהם.
ב. הוא עצמו יצא לשדה קרב והתפלל בזמן המלחמה, וחיזק את הלוחמים ע”י נוכחותו. וגם משה רבנו כשהיה צריך הוא ידע להילחם, כמו נגד עוג וסיחון לפני הכניסה לארץ אף שהיה בגיל 120!
כא. בעניין “כִּי ה’ אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם”. (דברים כ ד)
התלמיד: הבנתי, אבל עדיין מדוע צריכים צבא, הרי כתוב “כִּי ה’ אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם”. (דברים כ ד) הנה מפורש שה’ נלחם לנו!
הרב: שים לב למילה “ההולך עמכם“ ניתן להבין במילה עמכם – שבורא עולם תמיד מלווה אותנו בצורה מטפורית, אך ניתן גם להבין שעמכם הכוונה יחד איתנו במלחמה כשאנו עושים השתדלות ויוצאים להילחם אז ה’ הולך איתנו.
באופן דומה, המלבי״ם בפירושו לאיוב מ׳:ז׳, בבואו להסביר מדוע ה׳ מאפשר קיומו של רע בעולם, כותב שגדולתו של הקב״ה מתגלה בכך שלמרות המציאות של רוע עצום היכול להתקיים בעולם, ה׳ נתן לנו ישק ורצון לעשות טוב, כדי להתגבר על הרע ולמגרו מקרבנו.
בחברה בריאה – הרע יירמס. בחברה רקובה – הרע ישגשג. והבחירה תלוי בנו, כיצד אנחנו נגיב לרוע הסובב אותנו.
כב. בעניין “אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא”. (במדבר לא ד)
התלמיד: שמעתי שהרבה אומרים שעל כל אלף לוחמים צריכים אלף לומדים, יש לזה מקור?
הרב: הרבה מביאים את המדרש הזה: “אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא”. (במדבר לא ד): יֵשׁ אוֹמְרִים שְׁנֵי אֲלָפִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שָׁלַח, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף מְשַׁמְּרִים אֶת כְּלֵיהֶם, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שיר השירים ד, ב): שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִתְפִלָּה. וּמִנַיִן שֶׁכֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה, הֲרֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲלָפִים, (במדבר לא, ה): וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר אֲחֵרִים, מַהוּ וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שֶׁהָיוּ נִמְסָרִין זוּגוֹת זֶה לָזֶה. (במדבר רבה כב ג) ומכאן יש שלמדו שעל כל חייל צריכים שיהיה לומד תורה עבורו ולהגנתו.
אך כשנדייק היטב נראה שכתוב שכנגדם עמדו בתפילה ולא בתורה. ומה גם שמשה רבנו כמלך החליט אלף למטה אלף למטה, זה הייתה ההחלטה שלו מבחינת מלך. היום אין לנו מלך שמחליט. ועוד יש כמה שיטות במדרש הזה. ולא כולם אפילו בתוך המדרש הזה מסכימים לדרשה הזאת. וחוץ מזה לא לומדים הלכה מאגדה – “רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אֵין לְמֵידִין לֹא מִן הַהֲלָכוֹת וְלֹא מִן הַהַגָּדוֹת וְלֹא מִן הַתּוֹסָפוֹת אֶלָּא מִן הַתַּלְמוּד.” (ירושלמי פאה ב ד או ו)
ובכלל, מי שמעיין ברש”י שם: לכל מטות ישראל. לְרַבּוֹת שֵׁבֶט לֵוִי (ספרי): אז גם שבט לוי לחמו! (שהם לומדי התורה).
ומצאנו בדומה לזה מה שכתוב “וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לעזיר [לַעְזוֹר]” (שמואל ב יח ג)
רש”י שם: כי תהיה לנו מעיר לעזור. (תרגום:) וכען טב ארי תצלי עלנא מן קרתא למסעד: רש”י מסביר שבני ישראל אמרו לדוד שלא יבוא איתם למלחמה, אלא שיתפלל עבורם.
רש”י מסביר בד”ה לא ישימו אלינו לב: “לא יהיה דבר חשוב בעיניהם להתגבר ולהתהלל, מאחר שאין אתה במלחמה”. דהיינו שאם דוד יצא איתם, זה יקשה עליהם בגלל שזה יתן לאויבים סיבה גדולה ללחום יותר חזק על מנת שיהרגו את מלכם - דוד. זה גם יותר קשה לצבא אם חלילה המנהיג יהרג. אז עכשיו שאין תועלת לדוד לצאת, עכשיו כדאי להתפלל עבור כלל ישראל. כלומר, מי שממילא לא יכול או לא רצוי לצאת למלחמה, לפחות שיעזור מעיר, על ידי תפילה! ולפי הפירושים האחרים (מלבי”ם, מצודת דוד, רד”ק), גם לתת עצה לגבי המלחמה ממקום יותר בטוח כמו רמטכ”ל וכדומה.
כג. שיטת הנצי”ב: “בשעה שיוצאים למלחמה, מייחדים אנשים לתורה ולתפילה” (העמק דבר דברים לג יח)
התלמיד: אבל מישהו הראה לי שהנצי”ב מוולוז’ין כתב בשעה שיוצאים למלחמה, מייחדים אנשים לתורה ולתפילה. (העמק דבר דברים לג יח) הוא כותב מפורש לתורה!
הרב: א. יתכן לומר שמדובר באופן שהם יצאו עם הלוחמים בשטח של הלחימה, והסיבה לכך היא שמתי שרואים בשטח את הלחימה, את הפצועים או חלילה את ההרוגים וודאי שהכוונה בתפילה ובלימוד תהיה הרבה יותר חזקה ומועילה! ב. לא ברור מקורו של הנצי”ב דאם למד כן מהמדרש בבמדבר רבה שהזכרנו, קשה כי שם כתוב רק שהם התפללו בעבורם.
וחשוב לעיין במה שהנצי”ב כותב בהעמק דבר בראשית מט: יד – “שבט יששכר לא נמנו להיות גיבורי חיל עד שמלך דוד גזר עליהם להמנות למלחמה.”
השאלה היא, איך דוד המלך הכריח אותם ללחום? האם זה לא אותו שמד שאומרים עכשיו על בני תורה? אלא ברור, שאם יש צורך, אז אפילו לפי הנצי”ב, אין להם פטור.
וגם תסתכל שם במה שהוא כותב בפסוק הבא: “’ויט שכמו לסבול.’ א. ותחת זה הטה שכמו לסבול דעת כל ישראל מה שיטילו עליו בשביל צורך המדינה: ב. ‘ויהי למס עבד.’ ונתן מס הרבה לבעלי מלחמה משאר שבטים ולהוצאת מלחמה:”
אז לפי הנציב, בגלל ששבט יששכר לא יצאו למלחמה, הם היו צריכים לעזור בדברים אחרים וגם לשלם יותר מס משאר העם. הם לא קבלו פטור מלעזור בצרכי המלחמה.
חלק ד’: בעניין מי חייב ללחום
כד. שיטת הרמב”ם בעניין מלחמת מצוה (רמב”ם הל’ מלכים פרק ז הלכה ד)
התלמיד: אבל מי אמר שהיום זו מלחמת מצווה וצריכים כולם להתגייס?
הרב: הרמב”ם כותב: “אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵי זוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ” (רמב”ם הל’ מלכים פרק ה הלכה א)
“... בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחְזִירִין אֲנָשִׁים אֵלּוּ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכּל יוֹצְאִין וַאֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.” (רמב”ם הל’ מלכים פרק ז הלכה ד)
וכמו שהבאנו למעלה בשם הערוך, “פירוש, וכ”ש תלמידי חכמים.”
כה. מצווה לשאול את האורים ותומים לפני שיוצאים למלחמה (רמב"ן ספר המצוות, שכחת הלאוין י״ז)
התלמיד: בכבוד הרב, למדנו שאסור לצאת למלחמה בלי רשות מן האורים ותומים. מצאתי שגם הרמב״ן כותב כך בהשגותיו על הרמב״ם, בשכחת הלאוין י״ז, ואלו דבריו:
“ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי, והוא שיראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בענין, והוא אמרו יתעלה: ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה’, על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה... וכן אמרו בגמ’ ברכות (דף ג ע״א) ובסנהדרין (דף ט״ו ע״א), כשהיה דוד המלך מצווה: לכו ופשטו ידיכם בגדוד — ששואלים באורים ותומים. ומזה אמרו: אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו, שנאמר: ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו’. הוא זה מלך, וכל בני ישראל — זה משוח מלחמה ומי שצורך הציבור תלוי בו, וכל העדה — אלו בית דין. ומן הלשון הזה נראה שהיא ציווי לדורות... והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצות כלשון הזה, וידוע שהמלחמות וכיבוש הארצות לא יהיו אלא במלך ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול, כמו שאמר: ולפני אלעזר הכהן יעמוד, וזו באמת מצוה ולא עצה בלבד, והיא לדורות.” (ספר המצוות, שכחת הלאוין י״ז)
אם כן, מדברי הרמב״ן מבואר שאין לנו מלחמת מצוה בזמן הזה!
הרב: זו שאלה חזקה מאוד. התשובה בנויה מכמה שלבים. הרב משה פיינשטיין, בשו״ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן ע״ח), מסביר שדין זה אינו שייך כאשר מדובר במלחמה שנועדה להציל את ישראל מיד אויביהם. ואלו דבריו:
“ענין מלחמה, כיון שנוגע לפיקוח נפש, צריך ציווי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה, כמלחמת עמלק. ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל המלכים הצדיקים לא יצאו להילחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לחלוק על זה. ורק כשנפלו העכו״ם על ישראל, כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה, דהוא להצלה — עשו מלחמה בבית שני.”
כלומר, כאשר מדובר במלחמה קיומית, שמטרתה הצלת ישראל, אין צורך באורים ותומים ובמלך. ואכן, אנו מצויים במלחמה קיומית מול מדינות רבות, וחייבים להילחם כדי להציל את עמנו.
ותזכור שגם בימי החשמונאים, הם החלו להילחם ביוונים לא רק ללא אורים ותומים, אלא גם לחמו בלי מלך! רק לאחר המלחמה נגד היוונים הם הקימו את מלכות החשמונאים. נוסף לכך, יש לדייק בלשון הרמב״ן עצמו שציטטת:
“אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו.”
משמע שאם אין מלך, הרי שמי שהנהגת הציבור תלויה בו — מנהיג המדינה — רשאי להכריז על יציאה למלחמה. עכשיו זה מובן למה הגדולים שבדורינו אמרו שאנחנו כן לוחמים במלחמות מצווה.
לדוגמה, הרב שלמה זלמן אוירבאך בספרו (מנחת שלמה ב:פג) כותב: “ואף שאין לנו מלך ובית דין, מכל מקום יכולים טובי העיר לכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו במלחמה. אפילו בכהאי גוונא שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות.”
כמו כן, הרב אלישיב זצ”ל כתב שיש למלחמת יום הכיפורים דין של מלחמת מצוה:
כו. מכתבו של הרב אלישיב זצ”ל בעניין מלחמת יום הכיפורים
מכתבו של הרב אלישיב זצ”ל:
בע”ה י״ב חשון תשל״ד ל... יצחק גרינשפן... ברכה ושלו׳ רב. מכתבך מיום ח׳ בחשון קבלתי אתמול, וע״ד השאלה האם לצרכים קטנים מחויבים לצאת למקום המיוחד הנמצא מחוץ למחנה כי זה טורח גדול ללכת לשם כגון בלילה או כשהזמן דחוק....וע׳ רמב״ם פ״ה מהל’ מלכים, ״ואי זו מלחמת מצוה - עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם”, ואנן הלוא במלחמת מצוה קעסקינן.”... ...אמנם נראה לדון שהלכה זו לתקן מקום מיוחד מחוץ למחנה - מוטלת על הציבור, ואז בודאי אסור לו ליחיד להתפנות בתוך המחנה, אולם במקרה ולא תיקנו להם מקום מיוחד חוץ למחנה, וכ״א בוחר לו מקום בתוך המחנה בכה״ג י״ל דאין נ״מ לגבי היחיד, שהרי סו״ס בוטלה מצוה זו. ולפי״ז אם רוב החיילים הנמצאים על ידך אינם מקפידים ע״ז - עכ״פ לקטנים - א”כ יש לצדד להקל במקום שיש טורח גדול ושעת הדחק. ומה גם שלפי״ד החזו״א בעירובין (סי׳ קי״ג ו׳) ארבעה הדברים שפטרו במחנה (וה״ה מ״ש כי תצא מחנה על אויביך וכו׳) אינן אלא במלחמת כל ישראל - מלחמת מצות או רשות - ע”פ מלך וסנהדרין, אבל גוים שיצאו למלחמה על ישראל אף שזו מלחמת מצוה מ״מ אינן בכלל הנ״ל, והנני חותם בצפי׳ לישועת ד׳ במהרה, יוסף שלו’. (תשובה לרב שילת בחוברת “באורין דאשא” שיצאה אחרי מלחמת יום הכפורים, וכן בקובץ הערות על מסכת ברכות, עמ’ 90-92, הרב יצחק שילת (גרינשפן) תשל”ד, נדפסה בהסכמת הגרי”ש זצ”ל)
כז. שיטת הרמב”ן בעניין המצוה של “עֲלֵה רֵשׁ” (דברים א:כא) (רמב”ן ספר המצות מצוה ד)
הרמב”ן כותב שהמצווה של “עֲלֵה רֵשׁ” (דברים א:כא), פירושו, כיבוש ארץ ישראל, הוא מצוה לדורות, ויש מצוה של כיבוש הארץ גם בזמננו. לפי הרמב”ן בוודאי יש מצוה מן התורה ללחום גם היום. (רמב”ן ספר המצות מצוה ד)
כנראה שהרמב”ם חולק על הרמב”ן לגבי המצווה של “עֲלֵה רֵשׁ”, אבל כשבא צר עליך, גם הרמב”ם שיש יש מצוה מן התורה ללחום, גם בזמן הזה. (רמב”ם הל’ מלכים ז ד)
כח. שיטת הרמב”ם בעניין פטור ממלחמה עבור שבט לוי ולומדי תורה (רמב”ם הלכות שמיטה ויובל יג:יב-יג)
התלמיד: אבל הרמב”ם כותב ששבט לוי ולומדי התורה לא עורכים יוצאים למלחמה: “וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל”. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יא) “בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ”. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ) “אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ.”
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה’ וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה’ חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז ה) “ה’ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי.” (רמב”ם הלכות שמיטה ויובל יג:יב-יג)
הרב: כן שמעתי את הטענה הזו מהרבה אנשים, שלכאורה רואים ששבט לוי ותלמידי חכמים פטורים מללחום. אך אסור לבנות הלכות על פי שמועות, אלא תמיד צריכים לעיין במקורות ושים לב...
א. הרמב”ם מדבר על לחימה של הנחלה, ושבט לוי לא קבל נחלה בארץ ישראל. היה לכל שבט את היכולת ללחום עבור הנחלה שלו, ושבט לוי לא היו מחוייבים ללחום עבור שבטים אחרים כדי לעזור לנחל מקומות שהם לא יקבלו בכל מקרה. אבל זה לא מדובר במצב כשצר בא עליך.
ב. בהלכה יג’ כשהוא אומר “ולא שבט לוי בלבד…”, בהלכה זו יש המייחסים שדין פטור מהמלחמה של שבט לוי זה שייך גם לכל מי שעוסק בתורה, אבל בהלכה יג’ הרמב”ם לא כותב את הפטור ממלחמה, אלא רק שה’ יספק לו כל צרכו שהוא משליך יהבו על ה’ ולעוסק בתורה ה’ ידאג לכל מחסורו. אך לא כתוב שיש לו פטור מלצאת למלחמה.
ג. אפילו בהלכה יב’ כשהרמב”ם פוטר את שבט לוי מללחום עבור הנחלות, הרמב”ם כותב ששבט לוי “לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל.” ניתן להסביר שלא עורכים מלחמה כלל כשאר ישראל, אך ניתן גם להסביר שהם כן עורכים מלחמה אך לא כמו כולם אלא שיש הבדלים במהות איך שהם לוחמים. ובכל מקרה, הסברנו שהרמב”ם דיבר על המלחמה של הנחלה, ולא במצב כשצר בא עליך, כשכולם (כולל שבט לוי) חייבים ללחום.
ד. התיאור שמי ש”נדבה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה’ וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹקִים” לא שייך לרוב לומדי תורה או לרוב תלמידי חכמים, אלא ליחידי סגולה.
ה. אם הרמב”ם כן מנסה להגיד ששבט לוי כן פטור מללחום במלחמת מצוה, אז הוא סותר מה שהוא כותב בהלכות מלכים, ששם הוא כותב בפירוש שהכהנים (כלומר, שבט לוי), אכן לחמו במלחמות ישראל:
“הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְהַמְאָרֵס אִשָּׁה הָאֲסוּרָה עָלָיו. כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל. בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. אֵינוֹ חוֹזֵר.” (רמב”ם הלכות מלכים ז:ח)
וגם כאן: “הַכֹּהֵן מֻתָּר בִּיפַת תֹּאַר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה. שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂאֶנָּה אַחַר כָּךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא גִּיֹּרֶת.” (רמב”ם ח ז) רואים מכאן שהכהנים (במילים אחרות, שבט לוי) כן נלחמו במלחמה! והרי יש כהן משוח מלחמה... אז אפילו אם רוצים להגיד שכל מה שהרמב”ם כתב בהלכה יב גם שייך להלכה יג, זה עדיין לא פוטר אותם מללחום.
כט. שיטת החזון איש בעניין גיוס לצה”ל
התלמיד: אז מדוע גדולי הדור כל כך נגד הגיוס וחזו”א אמר על זה יהרג ואל יעבור?
הרב: באמת הרבה ניתלים על דברי החזו”א שאמר בעל פה “יהרג ואל יעבור” אבל אז במציאות של קום המדינה האווירה הייתה אחרת לגמרי מהיום... הם ניסו בכח להדיר אותנו מהדת, קצצו פאות, הטיפו אפיקורסות ועוד... אבל היום המציאות שונה לחלוטין ובאים לקראת ומאוד מכבדים, ויש אוכל כשר למהדרין, וזמני תפילות... ויש רבנות צבאית ומנסים מאוד לבוא לקראת בכל מה שניתן, ואני מצטט את דברי החזו”א עצמו “נראה דהא דתנן שבמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכים לעזרתם לניצחון במלחמה, שזה פשיטא שבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין, אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים, היה רשות לקחת חתן מחדרו, שאין לחוזרים שום זכות במלחמת מצווה. וכן במלחמת רשות, אינם פטורים אלא בזמן שאין ניצחון ישראל תלוי בהם...אבל אם יש צורך בהן, חייבין לבוא לעזרת אחיהם, (גם במלחמת רשות). (חזון איש, עבודה זרה, סימן כג, ס”ק ג)
חלק ה’: בעניין ביטחון בה’ וכוחי ועוצם ידי
ל. בעניין “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי כא לא)
התלמיד: עדיין מדוע צריכים לגייס את בחורי הישיבות, הרי יש מספיק חיילים. הרי ה’ יכול להושיע גם במעט חיילים כמו שכתוב “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה’ הַתְּשׁוּעָה”. (משלי כא לא) וכפי שכותב הרלב”ג: “הנה הסוס מוכן ליום מלחמה להיות כלי לרוץ על האויב ולנצחו אך שקר הסוס לתשועה כי התשועה מהשם היא לבד ולזה תמצא פעמים רבות שינצח החיל המעט והחלוש את הרב והתקיף וזה ממה שיורה שלא יועיל כל כלי המלחמה לבטל גזרת הש’‘י ולא יצטרכו לאשר הש’‘י בעזרו.”
לא. בעניין חיוב על כל אחד ואחד ללחום אפילו בשבת (רמב”ם הל’ שבת ב:כג)
הרב: בוודאי שה’ יכול להושיע במעט אמנם חובת ההשתדלות היא על פי דרכי הטבע, כפי שכתוב שכולם צריכים ומחוייבים לעזור כשבאים עלינו:
“עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵין עוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּבְכָל מָקוֹם אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת אוֹ שֶׁעָרְכוּ מִלְחָמָה אוֹ שֶׁצָּרוּ סְתָם יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִצְוָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּכוֹלִין לָבוֹא וְלָצֵאת וְלַעֲזֹר לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּמָּצוֹר וּלְהַצִּילָם מִיַּד הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת. וְאָסוּר לָהֶן לְהִתְמַהֲמֵהַּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּכְשֶׁיַּצִּילוּ אֶת אֲחֵיהֶן מֻתָּר לָהֶן לַחֲזֹר בִּכְלֵי זַיִן שֶׁלָּהֶן לִמְקוֹמָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא:” (רמב”ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג)
רואים בפירוש לפי הרמב”ם, שכצר בא עליך, כולם חייבים לעזור, בלי יוצא מן הכלל, אפילו במקום של חילול שבת.
וכוונת הפסוק היא כשכבר יוצאים למלחמה אפילו עם סוסים ושאר כלים, בסופו של דבר לה’ התשועה, הסייעתא דשמיא היא ממנו יתברך. האמונה שלנו לבטוח ולהאמין עם כל השתדלותנו שהתשועה והישועה היא מאיתו יתברך!
לב. פירושו של רבינו בחיי על הפסוקים “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי כא :לא), ו”שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה” (תהלים לג:יז)
וחשוב להבין איך רבינו בחיי מסביר את הפסוק הזה ועוד פסוק דומה (תהלים לג:יז)- “שקר הסוס לישועה”. ואני מצטט:
“שלמה המלך ע”ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כא) שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס, ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא”כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה שכן כתיב (תהילים קמ״ז:ג׳) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם) לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, וכתיב (שם לג) שקר הסוס לתשועה. זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע”פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם...” (רבינו בחיי, במדבר יג:ב)
אנו רואים בבירור שרבינו בחיי לומד מכאן את הצורך לעשות כל שביכולתנו כדי להילחם ולנצח במלחמות, מבלי להסתמך על ה’ שהוא יעשה שום דבר עבורנו. רק לאחר שמיצינו את כל האמצעים להבטחת ניצחוננו באופן טבעי, מותר לנו אז לקוות לנס מאת ה’.
לג. בעניין “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (שופטים ז:ז)
התלמיד: לפי דבריך מדוע אצל גדעון יצא למלחמה רק עם 300 חיילים? כמו שכתוב “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ”? (שופטים ז ז)
הרב: כפי שכבר עניתי לך בוודאי שיש אפשרות כזו שה’ יושיע במעט כמו שאמר יונתן לנערו “כִּי אֵין לַה’ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט” (שמואל א יד ו) אבל למעשה אם ה’ לא היה אומר לגדעון לסנן עד 300 אזי היה נשאר עם הצבא שאסף מלכתחילה - 32 אלף! כפי שכתוב במפורש בפסוקים. והסיבה דאין סומכים על הנס וצריכים לעשות את מלוא ההשתדלות. היום, שאין לנו נביאים ואורים ותומים, ויש לנו אויבים מכל הכיוונים חייבים צבא גדול שיכול ללחום מול כל אויבינו מבלי לסמוך על ניסים אך כמובן שיש להאמין שיש ביכולת ה’ להושיע אף במעט כפי שראינו במלחמת ששת הימים ועוד...
לד. בענין צניעות בצבא: “וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ” (דברים כג טו)
התלמיד: אבל מה עם הפריצות שיש בצבא? כפי שכתוב: “כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ“ (דברים כג טו) הרי מלבד שמירת עיניים, גם בצבא שיש פריצות אין את עזרת הבורא!?
הרב: באמת יש לעיתים בעיות של שמירת עיניים, אבל לרוב זה יותר טוב ממה שממילא יש ברחוב. הצבא משתדל להתאים את עצמו לציבור החרדי, כמובן לא הכל מושלם, ולעיתים יש פירצות הדורשות תיקון, אך ככל שיהיו יותר חרדים יהיה פחות פירצות ופחות פריצות! הפסוק מתאר לנו מה אנחנו צריכים לעשות כשאנחנו בצבא, להיות צנועים. זה לא אומר שאם מישהו אחר בצבא לא נוהג בצניעות אז גם אני לא צריך לעשות מה שמוטל עלי. ויותר אנשים דתיים ושומרי תורה שנכנסים לצבא, המושג של “מחנה קדוש” הולך ומשתפר.
ובאמת יש בחורים שנכנסים לצבא כשומרי תורה ויוצאים כלא שומרי תורה. וחשוב לציין שרואים את זה הרבה פחות בתוך העולם ההסדר, בגלל שהם נכנסים לשם כחלק של הישיבה. אם אנחנו מצליחים לבנות מערכות לחרדים כמו שיש כבר בהסדר, זה גם ישפר עוד את המצב הרוחני.
ויש פה עוד כמה דברים חשובים שאני צריך להסביר:
א. הראשון הוא שבמקום מצוה, צריכים לעשות את כל מה שאפשר כדי לקיים אותה ולא לברוח ממנה, למרות החששות.
כתוב בגמרא בכתובות (קי:) והרמב”ם מביא להלכה: “לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו”ם, ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל.” (הלכות מלכים ה:יב)
למרות שברור שזה יותר טוב לרוחניות שלנו לגור בעיר של יהודים שומרי תורה, אפילו הכי ההלכה קובעת לדור בארץ ישראל בעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות.
ב. אנחנו מחנכים ומלמדים את הבחורים שלנו לחיות כבני תורה בתוך ומחוץ לכותלי בית המדרש. כי הם חיינו ואורך ימינו! האם אין לנו אפילו קצת ביטחון בחינוך שהשקענו בבחורים שלנו? לחשוש שלא יכולים לקיים מצווה כל כך חשובה בימינו, בגלל חשש שהם ילמדו מאחרים? להפך. הבני תורה שלנו יכולים ללמד ולהדריך את החיילים שצריכים חיזוק!
לה. בעניין “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח יז) בזמן מלחמה
התלמיד: אם אני הופך להיות לוחם, אין חשש שאני אתלה את הכח בעצמי ולא בידי בוראי?
הרב: שאלה חזקה ביותר ואענה לך תשובה מעט עמוקה, אז הקשב היטב. באמת כתוב “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה”. (דברים ח יז) אך שים לב לדברי הר”ן בדרשות:
“פרשה זו דבוקה וקשורה עם שלמעלה ממנה, כי בתחלה הזהיר את ישראל על ב’ דברים, הא’ שלא יתלו הצלחתם בכחם ועוצם ידם. והב’ שלא יתלו כבוש הארץ בזכותם, כי למעלה מזה אמר פן תאכל ושבעת וגו’ ובקרך וצאנך ירביון וגו’ ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו’ וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, רצה בזה כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה עם היות שהכח ההוא נוטע בך זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו בך ומאין בא, והוא אומרו וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח וגו’. לא אמר וזכרת כי ה’ אלהיך נותן לך חיל, שא”כ היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה תזכור נותן הכח ההוא ית’.” (דרשות הר”ן פרק י: ב)
כוונתו לומר שיש לעשות את כל ההשתדלות האפשרית, ולא לשבת בחיבוק ידיים, ולבטוח שה’ יעשה לנו הכל, אלא בדיוק הפוך, אנחנו צריכים לעשות כל אשר בכוחנו לעשות, אבל!!! צריכים לזכור בסופו של יום שהשכל, והכח לעשות את הנ”ל בעומק הוא טבע טבוע בנו שאף הוא מעת הבורא יתברך, כך שמצד אחד אנו יכולים לתלות את הפיתוחים הטכנולוגיים בנו בחינת “הוא הנותן לך.” דייקא, ולא הוא נותן לך חיל, אלא נותן לך כח לעשות חיל. אך מאידך לזכור “שהוא הנותן“ באמת ה’ נתן לך את החכמה המופלאה להגיע להישגים הללו!
ועל אותו משקל כתוב “אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה’ אֱלֹקינוּ נַזְכִּיר”. (תהילים כ ח)
רש”י: אלה ברכב. יש מן האומות שבוטחים ברכב ברזל שלהם ויש שבוטחים בסוסיהם אבל אנחנו בשם ה’ נזכיר כי לו הישועה. נזכיר- לשון הקטרה ותפלה כמו (ישעיהו סו ג) מזכיר לבונה את אזכרתה (ויקרא א’). ולפיכך המה יכרעו ויפולו:
א. רש”י מסביר שאצלם, הלוחמים בוטחים בכלי מלחמה שלהם, אבל אצלנו, הלוחמים בוטחים בה’. אבל ברור שצריכים ללחום ועם זאת לזכור את ה’ כל הזמן.
ב. מצודות דוד: ואנחנו.” רצה לומר הלא אתנו מעט רכב וסוסים ואך אנחנו נזכיר במלחמה שם ה׳ ומעמו נבקש העזר:” זה אומר שאפילו אם אנחנו המיעוט נגד הרוב, כמו שעכשיו אנחנו עם אחד שלוחמים בהרבה חזיתות מול אויב הרבה יותר גדול מאיתנו מספרית, יש לנו ביטחון בה’ בזמן המלחמה מולם.
ג.. הרד”ק: “האויבים באים עלינו ברכב ובסוסים, והיו בוטחים בהם, כמו שנאמר (ישעיהו לא א): ויבטחו על רכב כי רב; ואנחנו בשם ה’ אלקינו נזכיר: כשנזכיר שמו ונקראהו אנחנו ננצח; ואנחנו ברגל ננצח הרכב והסוסים.” למרות שאם יש מצב שהחיילים שלנו לא החזקים ביותר, בכל מקרה הם ינצחו בגלל הביטחון שלהם, וכמו שהוא מסביר על הפסוק האחרון של הפרק: “ה’ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ” (תהילים כ י) זהו שהיו אומרים וצועקים במלחמה, כמו שאמר: ואנחנו בשם ה’ אלקינו נזכיר; שהיו אומרים: ה’ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. ופרוש המלך: האל, שהוא מלך העולם, ובידו להושיענו.”
הצעקות לה’ מגיעות מהלוחמים בזמן המלחמה! לא ממישהו אחר שיושב בבית המדרש או בבית הכנסת. וזה עצמו מביא את הניצחון!
וכפי שעשה דוד שיצא להילחם עם גלית “וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָקוֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ”. (שמואל א יז מה)
דוד בעצמו נלחם, ואף השתמש בטקטיקות מלחמה והפתיע את גלית כששלף את המקלע וירה בו אבן למצח, זאת אומרת עשה השתדלות גם במלחמה כמו בשאר מלחמותיו, ואם כל זאת לא בטח בכוחו ועוצם ידו, אלא נשא תפילה לפני, וידע בשכלו שה’ עוזר לו.
וכפי שמופיע גם בדברי הימים “בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה מִן בְּנֵי חַיִל אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים יֹצְאֵי צָבָא. וַיַּעֲשׂ֥וּ מִלְחָמָ֖ה עִם־הַהַגְרִיאִ֑ים וִיט֥וּר וְנָפִ֖ישׁ וְנוֹדָֽב׃ וַיֵּעָזְרוּ עֲלֵיהֶם וַיִּנָּתְנוּ בְיָדָם הַהַגְרִיאִים וְכֹל שֶׁעִמָּהֶם כִּי לֵאלֹקִים זָעֲקוּ בַּמִּלְחָמָה וְנַעְתּוֹר לָהֶם כִּי בָטְחוּ בוֹ. (דברי הימים א ה יח – כ)
מפורש בפסוקים שבני ראובן, גד, וחצי שבט מנשה ניצחו בגלל התפילות והביטחון של החיילים בה’. לא כתוב כאן שהם ניצחו בגלל התורה או תפילה של שאר העם.
לו. עוד בעניין תפקיד של לוחם: (רמב”ם הלכות מלכים ז טו)
וכפי שכתב הרמב”ם במפורש: “מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב” (דברים כ, ח) כְּמַשְׁמָעוֹ. שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה. וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג) “אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם”. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ח) “וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ”. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (ירמיה מח, י) “אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה’ רְמִיָּה” וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, כח) “כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה’ לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה’ אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ” וְגוֹ’ (שמואל א כה, כט) “וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה’ אֱלֹקֶיךָ”:) רמב”ם הלכות מלכים ז טו)
מדברי הרמב”ם רואים שה’ נותן את היכולת לחיילים לנצח. והניצחון תלוי בהם, החיילים, ולא תלוי בשום אדם אחר. ובגלל זה אם יש להם פחד, זה נחשב כרציחה על ידם. ובגלל זה, החיילים צריכים ללחום בכל כוחם ובכל נפשם, תוך כדי כוונה לקדש את שם ה’.
לו. סיכום
התלמיד: אז אם אני מסכם את דבריך מה שיוצא מכל הנ”ל, זה שיש לנו חיוב, בין לפי הרמב”ם, רמב”ן, הרב אלישיב, והחזון איש, ללחום מול האויבים הקמים עלינו בעת הזו השכם וערב, ומנסים יומם ולילה להרוג ולהשמיד אותנו, גברים, נשים וטף.
יש ערך עצום בלימוד התורה, אבל לימוד שאין עימה מעשה, לא מגן עלינו. מטרת הלימוד זה על מנת לקיים, אם עושים את זה, אז מקיימים את הברכה של “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם...וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ”. (ויקרא כו ג-ו)
אנחנו במצב של שמד, לא שעת השמד של מדינת ישראל מול החרדים, אלא המחבלים מול עם ישראל. לכולנו יש חיוב מן התורה ללחום. מי שהצבא אומר שאין לו צורך ללחום, חשוב לו להתפלל עבור חבריו הלוחמים. אבל אי אפשר לבחור בעצמינו שאין צורך לגייס. ה’ יציל אותנו בגלל האמונה והביטחון בה’ של הלוחמים, כמו שמסביר הרמב”ם והרד”ק.
בעזרת השם, אנחנו, כיהודים שומרי תורה, נשמור את כל המצוות והחיובים המוטלות עלינו, אפילו המצוות המסוכנות, תוך כדי שיפורים בצבא כדי לשלב ביותר קלות את אורח החיים של עולם החרדי, לקיים את המצווה של “והיה מחניך קדוש”.
הרב: נפלא ביותר!
חלק ו׳ – נספח
לז. הפיל שבחדר
על אף שעברתי על מקורות רבים לאורך דברי חז״ל, הגמרות, הראשונים והאחרונים, הטענה המרכזית שאני נתקל בה היא שאני יוצא נגד גדולי הדור, אשר נטען עליהם כי הם:
(א) חכמים יותר,
(ב) יודעים יותר תורה,
(ג) ועל כן יש לציית להם ציות מוחלט ללא תנאי.
אני סבור שטענה זו מחייבת התייחסות בפרק נפרד.
ראשית, רבנים רבים אכן מסכימים עקרונית עם הדברים שכתבתי, אך חלקם מהססים להביע זאת בפומבי, מחשש שהדבר עלול לפגוע בהם בדרכים אחרות — אולי אף משמעותיות יותר. על אף ההתנגדות הרעשנית של רבנים רבים, אין קונצנזוס אחיד בין גדולי תלמידי החכמים בדורנו. הנושא אף הפך טעון מאוד, עד כדי כך שכל מי שאינו מיישר קו עם הגישה שלפיה יש להימנע משירות בצבא בכל מחיר — אינו נחשב עוד לגדול בתורה, ובוודאי שאינו יכול להיחשב לגדול הדור.
לטוב ולרע, אינני צריך לחשוש מתגובת נגד אישית. קיבלתי הודעות מרבנים רבים שהביעו הערכה לחלק מכתביי. חשוב מכך, לכל אחד מאיתנו יש את חלקו בתורה, ואנו גם מסוגלים וגם מחויבים לתרום בדרכנו. אחריות זו אינה שייכת רק לאלו הנמצאים “בראש הפירמידה”. וכדברי הפסוק (דברים ל:יד): ״כי קרוב אליך הדבר מאוד״ — התורה קרובה מאוד אליך.
הרעיון שלפיו יש ללכת בעיניים עצומות אחר קבוצה מצומצמת של רבנים הוא תופעה חדשה יחסית, ולעיתים אף מסוכנת.
כדוגמה: הבחורים של ישיבת מיר, בהנהגת הרב לייב מאלין, מרדו בהנהלת הישיבה וכפו עליה להסכים לברוח מזרחה, ובכך הצילו את עצמם בסופו של דבר בשנחאי. זאת למרות שרבי חיים עוזר גרודזינסקי היה הגאון הבלתי מעורער של הדור ההוא, ולמרות קריאתו להישאר באירופה. בדיעבד התברר כי עצתו, אף שהייתה סבירה באותה שעה, הייתה מזיקה, ואילו מרד תלמידי ישיבת מיר הוא שהצילם בשואה. משראה רבי חיים עוזר את אחדותם של בחורי מיר בעמדתם, אמר כידוע שאולי דעתו שלו לא הייתה נכונה, באומרו: “א ישיבה איז גרעסער ווי דער גדול הדור!” – כלומר, שעמדה משותפת של תלמידי הישיבה יכול לגבור על הסתייגויותיו שלו.
שינויים חשובים רבים בחברתנו מתרחשים מלמטה למעלה. דוגמה בולטת נוספת היא שרה שנירר, שלמרות ההסכמה הרווחת שהייתה קודם לכן שלא ללמד בנות תורה, דבקותה בדרכה הובילה לכך שגדולי ישראל קיבלו לבסוף את הנהגתה.
ישנה חשיבות עליונה לנהוג בכבוד רב כלפי רבנים. אולם, הפיכת רבנים לאובייקט של פולחן והוויתור על השימוש בשכלו של האדם — המתנה הגדולה ביותר שהקב״ה העניק לנו — אינם דרכה של תורה. כך גם בסוגיית השירות בצה״ל, שבה רבות מן הסיבות המוצגות כהצדקה להימנעות משירות מבוססות על מידע שגוי, הוצאת דברי חז״ל מהקשרם, וחזרה על סיפורים מיד שנייה המוצגים כעובדות, כדי להצדיק אי־שירות.
בשונה מהנצרות, היהדות מעולם לא דרשה אמונה עיוורת ומוחלטת במנהיגיה. משה רבנו טעה כשהכה בסלע; הוא גם קיבל תוכחה מיתרו, שהובילה לשינוי במערכת השיפוט; דוד המלך חטא בבת שבע; חזקיהו חטא כאשר הראה את אוצרות בית המקדש; יאשיהו התעלם מדברי ירמיהו, וכתוצאה מכך פלש פרעה נכו ליהודה — והרשימה עוד ארוכה. גדולי ישראל ראויים לכבוד עצום, אך אין להם סמכות מוחלטת או חוסר־טעות. ההאדרה החולנית והאובססיבית של מנהיגינו היא שהובילה גם אנשים פשוטים וגם רבנים חשובים לסטות מן הדרך בתקופת שבתאי צבי.
למעשה, ההלכה קובעת את ההפך. הרמב״ם (הלכות יסודי התורה ה:יד) מסביר שחילול השם מתרחש כאשר אדם גדול בתורה נוהג באופן המביא ללעג ציבורי רחב, גם אם לא עבר על איסור הלכתי טכני. לצערנו, הקריאה להימנע משירות צבאי באופן גורף בשעה שרבים כל כך מעם ישראל משרתים מאות ימי מילואים בהגנה על עם ישראל מפני אויבים השואפים להשמדתנו — כאשר רבים נפצעו ואף נהרגו במלחמה זו — מהווה חילול השם חמור. רובו המוחלט של העם היהודי רואה בהימנעות מוחלטת זו דבר בלתי מתקבל על הדעת. במצבים כאלה קיימת חובה הלכתית למחות ולקרוא לכך בשם.
הגמרא במסכת עבודה זרה (יח ע״א) מלמדת שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה — נענש. הגמרא במסכת שבת (נד ע״ב) מרחיקה לכת אף יותר וכותבת: כל מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה — נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו ואינו מוחה — נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו ואינו מוחה — נתפס על כל העולם כולו.
משום סיבות אלו ועוד, החלטתי להתגבר על היסוסי הראשוניים ולפרסם קונטרס זה לעיון הציבור.
לתגובות, ניתן לכתוב מייל: